רבנות "רכה"*
לפני שנים, טרם התחלתי את לימודי הרבנות, השתתפתי בקבוצת לימוד במסגרת בית המדרש של בית שמואל. בקבוצה זו עסקנו בפנים ההלכתיות של שאלת ההפלות, ונדרשנו לכתוב מעין תשובה הלכתית. כך פתחתי אז את תשובתי שלי:
"איני 'אדם הלכתי'. ההלכה אינה מנחה את דרכי בעולם ואיני נצרכת לה כדי לנהל את חיי. כאשר אני נתקלת בבעיות אישיות, מוסריות או אחרות, איני פונה להלכה או ליודעיה ולקובעיה על מנת לקבל מהם עזרה והנחיה. אף על פי כן אני מוצאת חשיבות רבה בקיומן של אמירות עקרוניות בתחום המוסר בתוך השיח ההלכתי היהודי. אני שמחה על כך שיש אנשים שזוהי שפתם, הקוראים באמירות ובפסיקות אלו ומשתמשים בהן כדי להעשיר את עולמם הערכי, וכדי לפתח דיון בנושאים מוסריים המלווים את חייהם, גם אם אני איני נוהגת כך. התלבטתי רבות באשר לתשובה אותה אני מבקשת לתת ועדיין איני שלמה עם בחירתי לענות: כיצד אוכל אני, שאיני הולכת בדרכי פסיקתו של איש (מלבד חוקי המדינה), לתת 'פסק' שמעצם הגדרתו יש בו משהו מן המחייב. על כן אני רוצה להקדים ולומר, שכל דברי להלן הם בגדר מחשבה פרטית בלבד, שאין עמה דרישה מחייבת כלפי הקוראים, ואפילו לא צל צילה של דרישה כזו. הדברים נובעים מהשקפת עולמי, שיש בה בודאי השפעות של החינוך היהודי שקיבלתי בימי חיי, ואולי גם השפעות אחרות".
(הדברים פורסמו בחוברת "לשאלת ההפלות במקורות ישראל", בהוצאת בית שמואל, המרכז לפלורליזם יהודי וההיברו יוניון קולג').
אני חוזרת כעת אל הפסקה הזו ומגלה בה את מי שהייתי, לפני שהייתי רבה.
אני רואה בה התנגדות למחוייבות הלכתית – התנגדות שהתפוגגה מעט בזמן שעבר מאז, גם אם יסודותיה העקרוניים עדיין קיימים בי – וחשש עצום מן הסמכות – לא רק הסמכות ההלכתית, אלא גם הסמכות המוסרית - וכמובן מן האחריות לגורלם של אלה הבוחרים להישען עליה.
את התשובה לעיל סיימתי אז בציטוט מדברי ה"חוות יאיר", בסיום תשובתו לשאלה על הפלה: "ותו לא מידי, ונא אחי – אל תטריחני עוד בשאלות כאלה, כי בקושי השבתי לך זאת הפעם" (שו"ת חוות יאיר, סימן לא). בכך, אני זוכרת, ביקשתי להביע את מצוקתי לנוכח הצורך לענות תשובה, לכוון ולהנחות מישהו בדרכי.
מאז כתבתי את הדברים, עברו הרבה שנים ובמהלכן למדתי והחכמתי, בעיקר מן הניסיון.
יחסי אל ההלכה השתנה במהלך השנים. גם היום איני מגדירה עצמי כ'אדם הלכתי', אולם אני בהחלט רואה עצמי דתיה, כלומר - אישה הנדרשת לכך שפרקטיקת היומיום היהודית שלה תבטא את אמונותיה ומחויבויותיה כלפי אלוהים ואדם. תפקידיי כרבה אינם דורשים ממני לפסוק הלכה, ובמקרים בהם אני מתבקשת בכל זאת לעשות כך, אני בוחרת בדרך של לימוד משותף עם הפונים אלי, לימוד של מקורות הלכתיים ואחרים, המאפשר להם לבחור את דרכם ולא רק נמנעת מלכפות פסיקות קודמות אלא גם משתדלת לאפשר לשואלים למצות את הבנתם שלהם מן המקורות ולהתוות את דרכם בעצמם.
החשש מן הסמכות והמצוקה שבקבלת אחריות על הנחייתם של אחרים בחייהם, הוא עדיין חלק בלתי נפרד מן הרבנות שלי. אני יודעת היום שחשש זה הוא חלק בלתי נפרד מן הרבנות של נשים רבות המשמשות רבות. איני חושבת שזה משהו הקשור בטבענו הביולוגי (או, לדעת אחדים – טבענו המיסטי), אלא תוצאה של חינוך וחיברות, שאינם מכשירים – האם כבר אפשר לנסח זאת בלשון עבר: "לא הכשירו"? - נשים לתפקידי הנהגה והובלה. אני עוסקת בעיקר בהוראה של הלכה וספרות חז"ל במסגרות שונות, בחרתי לא לשמש כרבָּה של קהילה. זו אחת הדרכים בהן בחרתי כדי להימנע מאותה סמכות, אך אין זו הימנעות מלאה, שכן תפקידיי כרבה מזמנים לי לא מעט מפגשים בהם נדרשים ממני ביטויים של סמכות והנהגה.
אני זוכרת את התרגשותי לפני טקס הנישואין הראשון שערכתי – האימונים לפני המראה, ההתלבטות לגבי הלבוש (שיהיה מכובד אבל לא "גברי"), הפחד שמא אתבלבל ואאכזב את הזוג, איתו עבדתי חודשים ארוכים לפני כן. לאחר הטקס, שעבר בשלום ובשמחה רבה, ניגשו אלי זוג אורחים. האישה התרגשה מאוד מן הטקס ורצתה לברר איזו מין "רב" אני בדיוק, ובן זוגה גיחך לעומתה: "היא לא אורתודוקסית! מה פתאום?! לא ראית איזה מחשוף יש לה?!". את המילים שטרחתי לנסח באהבה ובכבוד ואת הטקס שיצרתי עם הזוג וניהלתי בעצמי, לא זכר האיש, אבל המחשוף של שמלתי (פרי דמיונו, אגב) הוא זה שנחקק בזיכרונו והגדיר אותי בעיניו. למרות העלבון שחשתי, הרגשתי באותו הרגע שמחה מסויימת - הפחד הגדול שלי להיות בעלת סמכות נגוז באחת, כיוון שהבנתי שלא זו הבעיה של הרבה: היא אינה צריכה לחשוש מעודף סמכותיות, מהערצה עיוורת או מאחריות עצומה לגורל "חסידיה". לפחות בינתים, לפחות באווירה החברתית בה אני חיה כאן. אם תרצה הרבה, אם ארצה אני, להביע סמכות וליצור סביבי תחושת כבוד ויראה, איאלץ להתאמץ מאוד. אולי אפילו יהיה לי "כדאי" לעמעם בכוונה תחילה את נשיותי, דבר שאינו עומד בשום אופן על הפרק מבחינתי.
בתום אותו טקס נישואין, עת הלכתי אל המונית שתסיע אותי הביתה, חוויתי מפגש מעניין ומחכים נוסף. נהג המונית לא הסכים לקחת אותי שכן נאמר לו שעליו "להחזיר את הרב", וברור שאני לא "הרב"... לאחר וויכוח ארוך, שרובו צחוק כמעט-היסטרי משני הצדדים, הסכים הנהג להסיעני לירושלים. בדרך התפתחה שיחה מרתקת על טקס הנישואין היהודי ועל מהותו של הטקס שערכתי אני. בתום נסיעה של כשעתיים, אמר לי הנהג בהתרגשות כי מעולם לא למד כל-כך הרבה על חתונה יהודית, וכי מעולם לא שוחח כך עם רב. הפעם נוכחתי כי חוסר הסמכות והעדר היראה, הנובעים גם מכך שאיני "נראית כמו רב", יכולים לפתוח דלתות חדשות ולהגיע אל לבבות שאחרת לא היו נפתחים בפני עולמות המשמעות היהודיים החשובים לי כל כך, ויש בכך יתרונות לא מעטים עבורי ועבור הרבנות שלי.
מפגש דומה חוויתי, כמה שנים לאחר הסמכתי, עת השתתפתי ברב שיח שנערך בסדרת חינוך שעברו קצינים. בפאנל בו לקחתי חלק היו שותפים גם שלושה גברים: חרדי, רב קונסרבטיבי ובחור חילוני. שלושת הגברים ניהלו את המחלוקת ביניהם בצעקות רמות, ואני – שגם כך חשתי לא בנוח בתוך החבורה שעל הבמה – אמרתי את דברי בשקט וסירבתי להצטרף למאבק הרועש. בשלב בו נפתחה השיחה לשאלות מן הקהל, הופתעתי לגלות שמרבית השואלים הפנו דבריהם דווקא אלי. איני בטוחה בסיבה לכך, אבל באותה עת חשתי שהגישה השקטה שלי בתוך הפאנל והעובדה שלמעשה הוצאתי עצמי מ"משחק הכוחות" אפשרו לי להגיע ללבבות רבים בקהל.
כרבה רפורמית, וכאדם בעל נטיות לב ותכונות אנוש מסוימות, אני מוצאת שחסרונה של הסמכות קוסם לי. הוא מאפשר לי עבודה רבנית הנראית לי נכונה יותר – הן ברמה הערכית והאידיאולוגית והן ברמה האישית. זו עבודה חינוכית, שיש בה מקום ללימוד הדדי, להקשבה, לחשיבה משותפת, להנחיה "רכה" שאינה משתלטת על המונחים, אלא עובדת יחד איתם ומעודדת אותם לבטא את קולם ולעזור להם למצוא את הדרך בה יובילו את עצמם. אני תופסת את תפקידי כרבה לא כמצווה ודורשת, לא כפוסקת ומתווה דרך, אלא כמעין מיילדת, המאפשרת לפונים אלי ליילד מעצמם ואת עצמם. אני מבקשת להיות רבה שמאפשרת לימוד והתפתחות, שמזמינה הכרות מעמיקה עם התרבות היהודית, הדת וההלכה, ומעודדת בחירה אישית וקהילתית בדרך המתאימה לכל אדם ולכל קהילה. היחס שלי אל ההלכה – בחיי הפרטיים ובמסגרת תפקידי כרבה – גם הוא מתאים לדרך זו: איני פוסקת לאיש מה מותר ומה אסור, אני מלווה אנשים ונשים בתהליך לימודם את ההלכה ועוזרת להם לבחור באופן ההתנהלות המתאים להם, בתוך המרחב היהודי.
למרות כל זאת, העבודה הרבנית לעתים דורשת סמכותיות, או לפחות מחייבת אותה. אני זוכרת מפגש משמעותי מאוד להבנת תפקידי כרבה שנערך במסגרת ההתנסות המעשית שלי כרבת קהילה, בעת לימודי הרבנות שלי בהיברו יוניון קולג'. פנה אלי זוג הורים לילדים בגיל הנעורים וביקשו עצה הנוגעת ליחסיהם המשפחתיים. תגובתי הראשונית הייתה הלם – מעולם לא הייתי אם ואיני בטוחה שיש לי תובנות ייחודיות ביחס לזוגיות ולמשפחתיות, מדוע אם כן הם פונים דווקא אלי? באותו הרגע הבנתי, שיש אנשים שבעבורם התואר "רב/ה" משדר עוגן וביטחון, חכמה, ידע וכן, גם סמכות – סמכות ערכית, סמכות חינוכית, סמכות דתית. בעבורי, שלא גדלתי בקהילה דתית, ושלא פגשתי רבנים רבים לפני שנכנסתי למסלול לימודי הרבנות, לא הייתה משמעות כזו לתואר "רב/ה". מעודי לא התייעצתי עם רב/ה (התייעצתי עם רבנים ורבות שהיו ועודם חברים שלי, אבל לא בגלל תוארם זה ביקשתי את עצתם) ומעולם לא פניתי לרבנים כדי לבקש סעד רגשי או רוחני. מן הזוג הזה הבנתי שיש אנשים ונשים שהתואר שלי מזמין אותם לעשות זאת. הם לא פנו אלי מפני שאני "תמר", וגם לא מפני שאני "אישה", אלא מפני שאני "רבה".
זה היה גילוי חשוב מאוד מבחינתי, כי הבנתי שהרבנות – לפחות עבור אנשים ונשים מסוימים – אינה רק מאפשרת, מנחה ומלווה אלא גם סמכותית ובעלת כוח, וכי למרות הספקות האישיים שלי, עבור אותם אנשים ונשים פונקצית הרב/ה הסמכותי/ת היא פונקציה חיובית ולעתים גם הכרחית. לא תמיד אני יכולה או אפילו רשאית להשתמש בזכות "הטעם האישי" שלי, שאינו מחבב את היחס המעריץ והמציית, לי או לרבנים בכלל, וזאת כיוון שהתואר "רב/ה" אינו רק עניין פרטי שלי אלא גם – ואולי בעיקר – עניין לציבור. לתפיסתי, רבנים מוסמכים מטעם קהלם וקהילתם ותוארם ניתן להם מאת הציבור אותו הם משרתים, גם אם באופן רשמי סומכיהם הם רבנים אחרים או מוסדות לימוד שונים. לכן, אם יש בציבור "שלי" כאלה המבקשים ממני להיות רבה סמכותית ופוסקת, חד-משמעית, נחרצת ולעתים אף שופטת, עלי – גם אם בלב כבד – לעשות זאת.
ברור לי שהדרך בה אני מעצבת את הרבנות שלי קשורה באופן הדוק לאישיותי, ואישיותי אינה נפרדת מנשיותי. למרות זאת, איני חושבת שהדרך בה אני "מרבנת" היא דרך נשית דווקא. כחלק מטקס ההסמכה לרבנות בהיברו יוניון קולג', רשאים המוסמכים והמוסמכות לבקש מאדם קרוב ומוערך על-ידם שיהיה להם שושבין ויעטפם בטלית. את השושבין שלי – מורי ורבי - בחרתי מסיבות שונות שעיקרן בהשפעתו האישית עלי ועל רבנותי. נשאלתי, לעתים בתקיפות, מדוע לא בחרתי רבה או אישה כלשהי כשושבינה ועניתי שמינו של אדם חשוב ומשמעותי בעיני אך אינו הקריטריון היחיד לאהבתי, לכבודי ולרצוני ללמוד ממנו. אותו רב, "למרות" היותו גבר היווה לי דוגמה לרבנות רכה ומאפשרת, הרואה בעצמה מנחה ומלווה ולאו דווקא פוסקת ומנהיגה. על הטלית שתפרתי וציירתי לעצמי לטקס ההסמכה בחרתי לכתוב משהו שיזכיר לי את התפקיד שבחרתי לעצמי, יחזק את השרירים הרבניים החלשים יותר בנפשי, ואולי בנפשן של נשים בכלל – שרירי הסמכות וההנהגה - ויעודד אותי לפעול כרבה גם באמצעותם: "אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט... וּמִי יוֹדֵעַ אִם-לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ" (אסתר ד, 14-13).
* פורסם ב"דעות - ביטאון נאמני תורה ועבודה", גיליון 47 (יוני, 2010)
"איני 'אדם הלכתי'. ההלכה אינה מנחה את דרכי בעולם ואיני נצרכת לה כדי לנהל את חיי. כאשר אני נתקלת בבעיות אישיות, מוסריות או אחרות, איני פונה להלכה או ליודעיה ולקובעיה על מנת לקבל מהם עזרה והנחיה. אף על פי כן אני מוצאת חשיבות רבה בקיומן של אמירות עקרוניות בתחום המוסר בתוך השיח ההלכתי היהודי. אני שמחה על כך שיש אנשים שזוהי שפתם, הקוראים באמירות ובפסיקות אלו ומשתמשים בהן כדי להעשיר את עולמם הערכי, וכדי לפתח דיון בנושאים מוסריים המלווים את חייהם, גם אם אני איני נוהגת כך. התלבטתי רבות באשר לתשובה אותה אני מבקשת לתת ועדיין איני שלמה עם בחירתי לענות: כיצד אוכל אני, שאיני הולכת בדרכי פסיקתו של איש (מלבד חוקי המדינה), לתת 'פסק' שמעצם הגדרתו יש בו משהו מן המחייב. על כן אני רוצה להקדים ולומר, שכל דברי להלן הם בגדר מחשבה פרטית בלבד, שאין עמה דרישה מחייבת כלפי הקוראים, ואפילו לא צל צילה של דרישה כזו. הדברים נובעים מהשקפת עולמי, שיש בה בודאי השפעות של החינוך היהודי שקיבלתי בימי חיי, ואולי גם השפעות אחרות".
(הדברים פורסמו בחוברת "לשאלת ההפלות במקורות ישראל", בהוצאת בית שמואל, המרכז לפלורליזם יהודי וההיברו יוניון קולג').
אני חוזרת כעת אל הפסקה הזו ומגלה בה את מי שהייתי, לפני שהייתי רבה.
אני רואה בה התנגדות למחוייבות הלכתית – התנגדות שהתפוגגה מעט בזמן שעבר מאז, גם אם יסודותיה העקרוניים עדיין קיימים בי – וחשש עצום מן הסמכות – לא רק הסמכות ההלכתית, אלא גם הסמכות המוסרית - וכמובן מן האחריות לגורלם של אלה הבוחרים להישען עליה.
את התשובה לעיל סיימתי אז בציטוט מדברי ה"חוות יאיר", בסיום תשובתו לשאלה על הפלה: "ותו לא מידי, ונא אחי – אל תטריחני עוד בשאלות כאלה, כי בקושי השבתי לך זאת הפעם" (שו"ת חוות יאיר, סימן לא). בכך, אני זוכרת, ביקשתי להביע את מצוקתי לנוכח הצורך לענות תשובה, לכוון ולהנחות מישהו בדרכי.
מאז כתבתי את הדברים, עברו הרבה שנים ובמהלכן למדתי והחכמתי, בעיקר מן הניסיון.
יחסי אל ההלכה השתנה במהלך השנים. גם היום איני מגדירה עצמי כ'אדם הלכתי', אולם אני בהחלט רואה עצמי דתיה, כלומר - אישה הנדרשת לכך שפרקטיקת היומיום היהודית שלה תבטא את אמונותיה ומחויבויותיה כלפי אלוהים ואדם. תפקידיי כרבה אינם דורשים ממני לפסוק הלכה, ובמקרים בהם אני מתבקשת בכל זאת לעשות כך, אני בוחרת בדרך של לימוד משותף עם הפונים אלי, לימוד של מקורות הלכתיים ואחרים, המאפשר להם לבחור את דרכם ולא רק נמנעת מלכפות פסיקות קודמות אלא גם משתדלת לאפשר לשואלים למצות את הבנתם שלהם מן המקורות ולהתוות את דרכם בעצמם.
החשש מן הסמכות והמצוקה שבקבלת אחריות על הנחייתם של אחרים בחייהם, הוא עדיין חלק בלתי נפרד מן הרבנות שלי. אני יודעת היום שחשש זה הוא חלק בלתי נפרד מן הרבנות של נשים רבות המשמשות רבות. איני חושבת שזה משהו הקשור בטבענו הביולוגי (או, לדעת אחדים – טבענו המיסטי), אלא תוצאה של חינוך וחיברות, שאינם מכשירים – האם כבר אפשר לנסח זאת בלשון עבר: "לא הכשירו"? - נשים לתפקידי הנהגה והובלה. אני עוסקת בעיקר בהוראה של הלכה וספרות חז"ל במסגרות שונות, בחרתי לא לשמש כרבָּה של קהילה. זו אחת הדרכים בהן בחרתי כדי להימנע מאותה סמכות, אך אין זו הימנעות מלאה, שכן תפקידיי כרבה מזמנים לי לא מעט מפגשים בהם נדרשים ממני ביטויים של סמכות והנהגה.
אני זוכרת את התרגשותי לפני טקס הנישואין הראשון שערכתי – האימונים לפני המראה, ההתלבטות לגבי הלבוש (שיהיה מכובד אבל לא "גברי"), הפחד שמא אתבלבל ואאכזב את הזוג, איתו עבדתי חודשים ארוכים לפני כן. לאחר הטקס, שעבר בשלום ובשמחה רבה, ניגשו אלי זוג אורחים. האישה התרגשה מאוד מן הטקס ורצתה לברר איזו מין "רב" אני בדיוק, ובן זוגה גיחך לעומתה: "היא לא אורתודוקסית! מה פתאום?! לא ראית איזה מחשוף יש לה?!". את המילים שטרחתי לנסח באהבה ובכבוד ואת הטקס שיצרתי עם הזוג וניהלתי בעצמי, לא זכר האיש, אבל המחשוף של שמלתי (פרי דמיונו, אגב) הוא זה שנחקק בזיכרונו והגדיר אותי בעיניו. למרות העלבון שחשתי, הרגשתי באותו הרגע שמחה מסויימת - הפחד הגדול שלי להיות בעלת סמכות נגוז באחת, כיוון שהבנתי שלא זו הבעיה של הרבה: היא אינה צריכה לחשוש מעודף סמכותיות, מהערצה עיוורת או מאחריות עצומה לגורל "חסידיה". לפחות בינתים, לפחות באווירה החברתית בה אני חיה כאן. אם תרצה הרבה, אם ארצה אני, להביע סמכות וליצור סביבי תחושת כבוד ויראה, איאלץ להתאמץ מאוד. אולי אפילו יהיה לי "כדאי" לעמעם בכוונה תחילה את נשיותי, דבר שאינו עומד בשום אופן על הפרק מבחינתי.
בתום אותו טקס נישואין, עת הלכתי אל המונית שתסיע אותי הביתה, חוויתי מפגש מעניין ומחכים נוסף. נהג המונית לא הסכים לקחת אותי שכן נאמר לו שעליו "להחזיר את הרב", וברור שאני לא "הרב"... לאחר וויכוח ארוך, שרובו צחוק כמעט-היסטרי משני הצדדים, הסכים הנהג להסיעני לירושלים. בדרך התפתחה שיחה מרתקת על טקס הנישואין היהודי ועל מהותו של הטקס שערכתי אני. בתום נסיעה של כשעתיים, אמר לי הנהג בהתרגשות כי מעולם לא למד כל-כך הרבה על חתונה יהודית, וכי מעולם לא שוחח כך עם רב. הפעם נוכחתי כי חוסר הסמכות והעדר היראה, הנובעים גם מכך שאיני "נראית כמו רב", יכולים לפתוח דלתות חדשות ולהגיע אל לבבות שאחרת לא היו נפתחים בפני עולמות המשמעות היהודיים החשובים לי כל כך, ויש בכך יתרונות לא מעטים עבורי ועבור הרבנות שלי.
מפגש דומה חוויתי, כמה שנים לאחר הסמכתי, עת השתתפתי ברב שיח שנערך בסדרת חינוך שעברו קצינים. בפאנל בו לקחתי חלק היו שותפים גם שלושה גברים: חרדי, רב קונסרבטיבי ובחור חילוני. שלושת הגברים ניהלו את המחלוקת ביניהם בצעקות רמות, ואני – שגם כך חשתי לא בנוח בתוך החבורה שעל הבמה – אמרתי את דברי בשקט וסירבתי להצטרף למאבק הרועש. בשלב בו נפתחה השיחה לשאלות מן הקהל, הופתעתי לגלות שמרבית השואלים הפנו דבריהם דווקא אלי. איני בטוחה בסיבה לכך, אבל באותה עת חשתי שהגישה השקטה שלי בתוך הפאנל והעובדה שלמעשה הוצאתי עצמי מ"משחק הכוחות" אפשרו לי להגיע ללבבות רבים בקהל.
כרבה רפורמית, וכאדם בעל נטיות לב ותכונות אנוש מסוימות, אני מוצאת שחסרונה של הסמכות קוסם לי. הוא מאפשר לי עבודה רבנית הנראית לי נכונה יותר – הן ברמה הערכית והאידיאולוגית והן ברמה האישית. זו עבודה חינוכית, שיש בה מקום ללימוד הדדי, להקשבה, לחשיבה משותפת, להנחיה "רכה" שאינה משתלטת על המונחים, אלא עובדת יחד איתם ומעודדת אותם לבטא את קולם ולעזור להם למצוא את הדרך בה יובילו את עצמם. אני תופסת את תפקידי כרבה לא כמצווה ודורשת, לא כפוסקת ומתווה דרך, אלא כמעין מיילדת, המאפשרת לפונים אלי ליילד מעצמם ואת עצמם. אני מבקשת להיות רבה שמאפשרת לימוד והתפתחות, שמזמינה הכרות מעמיקה עם התרבות היהודית, הדת וההלכה, ומעודדת בחירה אישית וקהילתית בדרך המתאימה לכל אדם ולכל קהילה. היחס שלי אל ההלכה – בחיי הפרטיים ובמסגרת תפקידי כרבה – גם הוא מתאים לדרך זו: איני פוסקת לאיש מה מותר ומה אסור, אני מלווה אנשים ונשים בתהליך לימודם את ההלכה ועוזרת להם לבחור באופן ההתנהלות המתאים להם, בתוך המרחב היהודי.
למרות כל זאת, העבודה הרבנית לעתים דורשת סמכותיות, או לפחות מחייבת אותה. אני זוכרת מפגש משמעותי מאוד להבנת תפקידי כרבה שנערך במסגרת ההתנסות המעשית שלי כרבת קהילה, בעת לימודי הרבנות שלי בהיברו יוניון קולג'. פנה אלי זוג הורים לילדים בגיל הנעורים וביקשו עצה הנוגעת ליחסיהם המשפחתיים. תגובתי הראשונית הייתה הלם – מעולם לא הייתי אם ואיני בטוחה שיש לי תובנות ייחודיות ביחס לזוגיות ולמשפחתיות, מדוע אם כן הם פונים דווקא אלי? באותו הרגע הבנתי, שיש אנשים שבעבורם התואר "רב/ה" משדר עוגן וביטחון, חכמה, ידע וכן, גם סמכות – סמכות ערכית, סמכות חינוכית, סמכות דתית. בעבורי, שלא גדלתי בקהילה דתית, ושלא פגשתי רבנים רבים לפני שנכנסתי למסלול לימודי הרבנות, לא הייתה משמעות כזו לתואר "רב/ה". מעודי לא התייעצתי עם רב/ה (התייעצתי עם רבנים ורבות שהיו ועודם חברים שלי, אבל לא בגלל תוארם זה ביקשתי את עצתם) ומעולם לא פניתי לרבנים כדי לבקש סעד רגשי או רוחני. מן הזוג הזה הבנתי שיש אנשים ונשים שהתואר שלי מזמין אותם לעשות זאת. הם לא פנו אלי מפני שאני "תמר", וגם לא מפני שאני "אישה", אלא מפני שאני "רבה".
זה היה גילוי חשוב מאוד מבחינתי, כי הבנתי שהרבנות – לפחות עבור אנשים ונשים מסוימים – אינה רק מאפשרת, מנחה ומלווה אלא גם סמכותית ובעלת כוח, וכי למרות הספקות האישיים שלי, עבור אותם אנשים ונשים פונקצית הרב/ה הסמכותי/ת היא פונקציה חיובית ולעתים גם הכרחית. לא תמיד אני יכולה או אפילו רשאית להשתמש בזכות "הטעם האישי" שלי, שאינו מחבב את היחס המעריץ והמציית, לי או לרבנים בכלל, וזאת כיוון שהתואר "רב/ה" אינו רק עניין פרטי שלי אלא גם – ואולי בעיקר – עניין לציבור. לתפיסתי, רבנים מוסמכים מטעם קהלם וקהילתם ותוארם ניתן להם מאת הציבור אותו הם משרתים, גם אם באופן רשמי סומכיהם הם רבנים אחרים או מוסדות לימוד שונים. לכן, אם יש בציבור "שלי" כאלה המבקשים ממני להיות רבה סמכותית ופוסקת, חד-משמעית, נחרצת ולעתים אף שופטת, עלי – גם אם בלב כבד – לעשות זאת.
ברור לי שהדרך בה אני מעצבת את הרבנות שלי קשורה באופן הדוק לאישיותי, ואישיותי אינה נפרדת מנשיותי. למרות זאת, איני חושבת שהדרך בה אני "מרבנת" היא דרך נשית דווקא. כחלק מטקס ההסמכה לרבנות בהיברו יוניון קולג', רשאים המוסמכים והמוסמכות לבקש מאדם קרוב ומוערך על-ידם שיהיה להם שושבין ויעטפם בטלית. את השושבין שלי – מורי ורבי - בחרתי מסיבות שונות שעיקרן בהשפעתו האישית עלי ועל רבנותי. נשאלתי, לעתים בתקיפות, מדוע לא בחרתי רבה או אישה כלשהי כשושבינה ועניתי שמינו של אדם חשוב ומשמעותי בעיני אך אינו הקריטריון היחיד לאהבתי, לכבודי ולרצוני ללמוד ממנו. אותו רב, "למרות" היותו גבר היווה לי דוגמה לרבנות רכה ומאפשרת, הרואה בעצמה מנחה ומלווה ולאו דווקא פוסקת ומנהיגה. על הטלית שתפרתי וציירתי לעצמי לטקס ההסמכה בחרתי לכתוב משהו שיזכיר לי את התפקיד שבחרתי לעצמי, יחזק את השרירים הרבניים החלשים יותר בנפשי, ואולי בנפשן של נשים בכלל – שרירי הסמכות וההנהגה - ויעודד אותי לפעול כרבה גם באמצעותם: "אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט... וּמִי יוֹדֵעַ אִם-לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ" (אסתר ד, 14-13).
* פורסם ב"דעות - ביטאון נאמני תורה ועבודה", גיליון 47 (יוני, 2010)
