הדף השבועי: תרומה למען השם
תרגום:
שעזרק הערבי נידב נר לבית הכנסת של רב יהודה. שינה אותה רחבא (את התרומה והחליפה במשהו אחר) והקפיד (כעס על כך) רבא. יש שאומרים: שינה אותה רבא והקפיד רחבא. ויש שאומרים: שינו אותה גבאי פומבדיתא והקפיד רחבא וכעס רבה. מי ששינה סבר שלא שכיח (שעזרק בעיר), ומי שכעס סבר: פעמים שקורה ובא (שעזרק לעיר).
הקשר:
הפרק הראשון במסכת ערכין במשנה עוסק בתחולתו של חוק הערכים התורני. חוק זה נזכר בויקרא כז, 8-1, ומפרט את ערכו הכלכלי של כל אדם לפי מינו וגילו, במקרה וירצה מישהו לתרום זאת למקדש. במשנה השנייה בפרק זה חולקים ר' מאיר ור' יהודה, באילו אופנים חל החוק על הגויים. הקטע שיידון כאן מסיים את הדיון התלמודי במשנה זו.
דיון:
מדוע מבקש גוי לתרום לקהילה שאינו שלו, ומדוע אסור לשנות את תרומתו?
שעזרק טייעא אינדב שרגא לבי כנישתא דרב יהודה –
במשנה חולקים ר' מאיר ור' יהודה כיצד משתלבים הגויים בחוק הערכים: "רבי מאיר אומר (הגוי) נערך (מותר לתת כסף בערכו למקדש) אבל לא מעריך (אסור לו לתת כסף בערך אדם אחר למקדש); רבי יהודה אומר מעריך אבל לא נערך" (משנה ערכין א:ב). התלמוד מנסה להבין את טעמו של כל אחד מהם, ורבא מסכם: "הלכתו של ר' מאיר מסתברת, שכתוב לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ (עזרא ד, 4); טעמו לא מסתבר, הוא מביא לו (ראייה) מחרש, שוטה וקטן (שאף הם נערכים אך לא מעריכים) – שונה חרש, שוטה וקטן (מגוי), שלא בני דעה הם. טעמו של ר' יהודה מסתבר, שהוא מביא לו (ראייה) מטומטום (שאין לו סימני מין) ואנדרוגינוס (שיש לו סימני מין זכריים ונקביים), שאף על גב שבני דעה הם, מיעט (הוציא) אותם אלוהים (מחוק הערכים); הלכתו לא מסתברת, שכתוב לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ (עזרא, שם)" (ערכין ה ע"ב, התרגום שלי).
כלומר, לדעת רבא, הגויים הם "בני דעה" – בוגרים בעלי שיקול דעת, שיש להם אחריות על בחירותיהם – אולם דעתם אינה מקובלת ואינה נחשבת ראויה לשיתוף בעבודת הקודש. לכן, כדעת ר' מאיר, הם "נערכים" אך אינם "מעריכים": יש להם ערך כלכלי קבוע לפי מינם וגילם, שיכול להיתרם למקדש בידי יהודי, אך הם עצמם אינם רשאים לתרום מכספם בערך זה (או בערך אדם אחר) למקדש.
בתוך הדיון התלמודי על תרומות הגויים, מתפתח דיון משנֵה ביחס לתרומות בכלל: האם מותר לשנות את התרומה ולהחליפה במשהו אחר? בהנחה שהתרומה ניתנה לצרכי מצווה (ספר תורה, למשל), התלמוד מבחין בין שני סוגי שינוי: לצורך מצווה אחרת, ולצורך רשות (למשל, התקנת מזגן). ר' יוחנן טוען, שאסור לשנות את תרומתו של יהודי לצרכי רשות, אבל מותר לעשות זאת לצרכי מצווה. הוא מוכיח דבריו מהלכה הנוגעת לגויים: "גוי שהתנדב (נידב) מנורה או נר לבית הכנסת, עד שלא נשתקע (השתכח) שם בעליה – אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה – מותר לשנותה" (ערכין ו ע"ב).
הלכה זו מדגישה שאסור לשנות את תרומת הגוי כל זמן ששם התורם קרוי עליה, וטרם נשתקע בתהומות הזיכרון הקהילתי. נדמה, שר' יוחנן מבין כי בעבור התורם, יש לתרומה משמעות עמוקה: באמצעותה הוא מבקש להותיר מעצמו זכר בתוך הקהילה, ולהנכיח את קיומו בתוכה.
כיוון שדברים אלה אמורים בגוי דווקא, מסיק התלמוד שמדובר כאן בשינוי לדבר מצווה: בשינוי לדבר רשות, אין ייחוד לגוי, ואף בתרומת יהודי אסור לעשות כך.
מדוע אסור לשנות את תרומת הגוי לצרכי רשות?
לפי התלמוד, התשובה טמונה בתגובת התורם: הגוי, שישנו את תרומתו ויחליפוה, יצעק ויתלונן, ואילו היהודי לא יעשה זאת. "צעקת" הגוי מעוררת חשש, אולי כמו שמסביר הרמב"ם: "שמא יאמר הגוי – הקדשתי דבר לבית הכנסת של יהודים ומכרוהו לעצמן" (הלכות מתנות עניים, פ"ח ה"ז). לפי הרשב"א, הדבר עלול להוביל לחילול השם, בעוד את צעקת היהודי ניתן לפטור כזלזול בתקנות החכמים ולהתעלם ממנה (שו"ת המיוחס לרמב"ן, רעו).
שעזרק הערבי נידב מנורה לבית הכנסת של רב יהודה.
נדמה לי, שהשימוש במושג "ערבי" ("טייעא", בלשון התלמוד) כאן משמעו לא רק מישהו בן עם אחר, שאינו שייך לעם היהודי, אלא גם אדם שאינו מקושר למקום כלשהו – סוחר נוסע, נווד.
כאמור, התלמוד דן ברשות הנתונה למנהיגי הקהילה לשנות את תרומתו ולהחליפה במשהו אחר. בליבי שלי מתעוררת שאלה אחרת: מדוע תרם שעזרק את המנורה? מה הניע אותו לתרום "דבר מצווה", לקהילה שאינו חבר בה ודתה שונה משלו?
שנייה רחבא ואיקפד רבא. איכא דאמרי: שנייה רבא ואיקפיד רחבא. וא"ד: שנייה חזני דפומבדיתא, ואיקפד רחבא ואיקפד רבה –
כמו במקרים אחרים, גם כאן אני מוצאת חיבור תלמודי קסום בין תוכן וצורה: מאותו רגע בו הוחלף החפץ שנתרם, הזיכרון הסיפורי מתערער. ההתלבטות לגבי פרטי הסיפור – מי שינה את תרומת שעזרק, ומי התנגד לשינוי זה וכעס עליו? – מדגישה את משמעותו: החפץ שניתן לקהילה נושא בחובו משהו מזהותו של התורם, ובכך – לפחות כל עוד קיים החפץ עצמו – שניהם, התורם והתרומה, ממשיכים לחיות בזיכרון הקהילה; שינוי התרומה מערער את המשכיות הזיכרון של הקהילה הנתרמת עצמה.
מאן דשנייה, סבר דלא שכיח, ומאן דאיקפד, סבר: זמנין דמקרי ואתי –
שמות המשתתפים נשתכחו, אך העקרונות המנחים אותם קיימים ועומדים: מי שהתירו להחליף את התרומה סברו שהתורם לא יידע זאת לעולם, כיוון שבהיותו נווד סביר שלא ישוב עוד לבית כנסת זה; מי שהתנגדו לשינוי סברו, שהסיכוי לחזרתו של התורם קיים ועל-כן יש להתחשב ברגשותיו ולא להחליף את תרומתו.
לשתי עמדות חולקות אלה מכנה משותף רעיוני: התורם חֵפץ (אולי בניגוד לתורם כסף) חַפץ – ככל הנראה – בהשארת חותם ובשימור שמו בזיכרון הקהילתי, ועל הקהילה לכבד רצון זה.
פעמים רבות בוחרים חז"ל לבחון הלכה מתוך נקודות הקצה שלה. נדמה לי שכך הם עושים גם בסיפור זה: אם עוסקים בכבוד לזֵכר ולזיכרון – לשאיפה להשאיר אחרינו חותם בעולם, משהו ששמנו ימשיך להתקיים בו, גם לאחר לכתנו – אין אתגר גדול יותר לפסיקה בתחום זה, מאשר הנווד, שישותו היא על-מקומית, ואולי אף אנטי-מקומית, ובחייו מגלם את השינוי התמידי, את ההיפוך המהותי לכל מה שהוא קבוע; אם עוסקים בזכות הקהילה לשנות את הנתרם אליה, אין דוגמא מאלפת יותר מתרומת שעזרק, שאין יודע אם ישוב אי-פעם לראות מה נעשה בתרומתו.
איני יודעת מדוע תרם שעזרק מנורה לבית הכנסת של רב יהודה, אך עובדה היא שתרומתו עודנה קיימת בזיכרון העם היהודי, ושמו טרם נשתקע. אני מוצאת שיש בכך גם משל לחכמי התלמוד עצמם: כל זמן שאנו מצטטים מחוכמתם ומזכירים את תרומתם לתורה, הם ממשיכים להתקיים ושמם לא נמחה; תרומתם היא נשאית-זִכרם, גם אם הם עצמם כבר אינם כאן ולעולם לא ישובו.
ערכין ב-ח, כ-כו טבת תשע"ב 15-21/1/2012