הדף השבועי: תביא קצת דינרוס
תרגום:
אותו שק של דינרים שבא לבית המדרש, הקדים ר' אמי וזכה בהם. וכיצד עשה כך? והרי כתוב "וְנָתַן" (דברים יח, 3) – ולא שיטול (הכהן) מעצמו! ר' אמי גם (הוא) לעניים זכה בהם (בדינרים); ואם תרצה אמור: אדם חשוב (כר' אמי, דינו) שונה, ששנויה ברייתא: "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו" (ויקרא כא, 10) – שיהא גדול מאחיו ביופי, בחוכמה ובעושר.
הקשר:
הפרק העשירי של מסכת חולין במשנה עוסק במתנות הכוהנים. בדיון התלמודי על המשנה האחרונה נזכרות מתנות העניים – לקט, שכחה ופאה – והאופן בו יכול בעל השדה לפטור עצמו מהן. מתוך כך, ובמעין סיכום לדיון זה, מובא הסיפור שיידון כאן.
דיון:
מי רשאי לקחת כסף שנמצא בבית המדרש, ולמי ראוי שלא לקחת ממנו?
ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא, קדים רבי אמי וזכה בהן –
פתיחתו של הסיפור כאגדה דמיונית: שק דינרים "בא" באופן פלאי אל בית המדרש...
במהרה מובן כי הדינרים ממשיים למדי, והפלא היחיד בסיפור הוא התנהגותו של ר' אמי, הכהן, שמקדים לקחת כסף שהושאר בבית המדרש באופן אנונימי ולמטרה אנונימית לא פחות.
בדף התלמודי הקודם נזכרת אמירתו של רב יוסף: "אותו כהן שיש לו תלמיד חכמים בשכנותו, ודחוק לו הדבר (מצבו הכלכלי) – שיזכה לו מתנות" (חולין קלג ע"א). כלומר, לפי רב יוסף, הכהן חייב לתת ממתנותיו, המגיעות לו מדאורייתא, לתלמיד חכם עני. כיוון שרב יוסף לא מדבר על אדם עני כלשהו, אלא דווקא על תלמיד חכם, אני שומעת כאן רמז לפוליטיקה חז"לית: בתחכום מעניין, מחליף רב יוסף את ההיררכיה התורנית בהיררכיה חז"לית; לדעתו, מי שזכאי באמת למתנות הציבור, אינם הכוהנים, אלא דווקא החכמים. הרי זה סוג של הפיכה חברתית ומעמדית: חכמים במקום כוהנים.
הסיפור הנדון כאן מעלה מורכבות: ר' אמי הוא אמנם תלמיד חכם ואפילו ראש ישיבה, אך הוא גם כהן.
והיכי עביד הכי? והא כתיב "וְנָתַן" (דברים יח, 3) – ולא שיטול מעצמו! –
התלמוד תוהה על ר' אמי: מדוע הוא מקדים ולוקח את הכסף?
בדף התלמודי הקודם, שואל רב יוסף את תלמידיו: "כוהן זה שחוטף מתנה (ממתנות הכוהנים) – חיבוב הוא מחבב את המצווה או זלזול הוא מזלזל במצווה?" (חולין קלג ע"א). רבא עונה במדרש על הפסוק המצווה על מתנות הכוהנים: "וְנָתַן (דברים יח, 3) – ולא שיטול מעצמו". כלומר, מצוות מתנות הכוהנים חלה על האדם הנותן ולא על הכוהן עצמו, ולכן אל לו לכהן לחטוף את מתנותיו בכוח. סיפורו של אביי, המתאר את התפתחות יחסו, ככהן, למתנות הכוהנים, מעלה מחשבות מעניינות על נושא זה: "מראש (בהתחלה) הייתי חוטף מתנות, אומר אני – חיבוב אני מחבב (את) המצווה; כיוון ששמעתי לזה (דרשתו של רבא, שנזכרה לעיל)..., לחטוף לא חוטף אני, (אלא) לומר אני אומר – הבו לי; וכיון ששומע אני לזה ששנוי בברייתא – "וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע" (שמ"א ח, 3), ר' מאיר אומר: בני שמואל (את) חלקם שאלו (ביקשו) בפיהם – לומר גם איני אומר, ואם יתנו לי אני לוקח; כיוון ששומע אני לזה ששנוי בברייתא – הצנועים מושכים את ידיהם והגרגרנים חולקים – לקחת גם לא לוקח אני, חוץ מבערב יום הכיפורים (כדי) להחזיק את עצמי (להעמיד עצמי בחזקת) בין הכוהנים" (חולין קלג ע"א).
התלבטויותיו של אביי והכרעותיו ביחס למתנות הכהונה, להן הוא רשאי מן התורה, מעניינות, כיוון שהן מדגישות את הבעיה העקרונית שיש לחז"ל עם מצווה זו: בציווי לתת "מתנה" למי שכבר יש לו כסף ורכוש יש ריח של אי-צדק. גם הכוהן ישר הדרך ביותר, אם יש לו משלו והוא מתפרנס ממתנות הציבור, ייתפש כרודף בצע המשמין על גבם של אחרים. לכן, כל מעשה שיש בו ולו צל של מראית עין להתנהגות בלתי הולמת מצד הכוהנים, ראוי לו שלא ייעשה. כך לפחות חושב אביי ומסיפורו אנו לומדים שאף השתדל מאוד לעשות זאת, עד שבפועל ייתכן שכמעט ולא התקיימה בו מצוות מתנות הכהונה.
התלמוד תוהה על התנהלותו של ר' אמי מתוך מדרשו של רבא, ובאמצעות אלוזיה ספרותית זו הוא מחזיר את הלומדים אל סיפורו של אביי. נדמה לי שאין מדובר במקרה, אלא בכוונת מכוון: עורכי הסיפור מבקשים להשוות בין התנהלותו של אביי ובין זו של ר' אמי.
רבי אמי נמי לעניים זכה בהן; ואיבעית אימא: אדם חשוב שאני דתניא: "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו" (ויקרא כא, 10) – שיהא גדול מאחיו בנוי בחכמה ובעושר –
התלמוד מציע שני פיתרונות להבנת מעשיו המשונים של ר' אמי, כיוון שלכאורה לא ייתכן שרב חשוב כמוהו יתנהג כאחרון הכוהנים רודפי הבצע ו"חוטפי" המתנות.
פיתרון אחד הוא, שר' אמי לקח את הדינרים לא לעצמו, אלא כדי לחלקם לעניים. לפי פירוש זה, ר' אמי נוהג לפנים משורת הדין: ככהן הוא רשאי לקבל את הכסף לעצמו וכראש הישיבה, הוא רשאי להשתמש בו לצרכיו ולצרכי תלמידיו; למרות זאת, הוא מחלק את הכסף לנזקקים לו באמת.
הפיתרון השני שמציע התלמוד הוא, שבר' אמי, כ"אדם חשוב" ומכובד, יש לנהוג כמו ב"כהן הגדול מאחיו". כך מסביר זאת התלמוד: "מנין שאם אין לו (לכהן הגדול מאחיו), שאחיו מגדלים אותו? תלמוד לומר וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו – גדלהו משל אחיו" (חולין קלד ע"ב). כלומר, לכוהנים יש אינטרס ש"הגדול" שבהם גם ייראה גדול, ולכן הם מגדלים אותו משלהם, נותנים לו כסף מכספם ורכוש מרכושם. לכאורה, מדגיש פיתרון זה את חוקיות המעשה של ר' אמי: כ"אדם חשוב" וכ"כהן הגדול מאחיו" הכסף אכן מגיע לו. למעשה, הוא מעלה שאלות קשות: לפי המדרש האחים צריכים לגדֵל את הגדול מהם, אבל האם הוא רשאי לגדֵל עצמו על חשבונם? הם חייבים להעניק לו מרכושם, אך האם לו עצמו מותר להקדים ולקחת מהם? מי הם ה"אחים" של ר' אמי –הכוהנים האחרים, או שמא תלמידי החכמים שבישיבתו? על חשבון מי הוא מתגדֵל, כשהוא לוקח את שק הדינרים?
הפיתרון הראשון שמציע התלמוד מסדר את הדברים בשופי ומציג את ר' אמי כצדיק ונדיב. מדוע, אם כן, נדרש התלמוד לפיתרון נוסף, ועוד כזה שמעורר אי-נוחות?
אולי מבקש התלמוד להדגיש את ההשוואה בין ר' אמי ובין אביי. גם אביי הוא "אדם חשוב", גם הוא ראש בית מדרש וגם הוא כהן. בניגוד לר' אמי, אביי נזהר ככל יכולתו מ"חטיפה" של המתנות המגיעות לו לפי החוק, כיוון שהוא מבין שיש בכך טעם לפגם, ומראית עין של רדיפת בצע. ר' אמי, לעומתו, מקדים וזוכה בכסף, שכלל לא ברור אם הוא בגדר מתנות כהונה, תרומה לבית המדרש או מתנות לעניים.
ב"הפיכה" של חז"ל היה ניסיון להחליף את הכוהנים בחכמים, את "חוטפי המתנות" בלומדי התורה. האם הם הצליחו בכך?
חולין קלג-קלט, ט-טו חשון תשע"ב 6-12/11/2011