הדף השבועי: קן תפילותיי
תרגום:
(כיצד ייתכן מקרה בו מי שכיבד את אביו ושילח את הקן נפל ומת?) והרי אמר ר' אלעזר: שלוחי מצווה אינם ניזוקים! בחזרתם (מן השליחות, זה עניין) שונה. והרי אמר ר' אלעזר: שלוחי מצווה אינם ניזוקים, לא בהליכתם ולא בחזרתם! (במקרה זה) סולם רעוע היה, ומקום שקבוע (בו) היזק (דינו) שונה (כמו) שכתוב: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי" (שמ"א טז, 2)
הקשר:
הפרק האחרון של מסכת חולין במשנה עוסק במצוות שילוח הקן. המשנה האחרונה בפרק משתמשת ב"שילוח הקן" כדי ללמוד על חשיבות השמירה על מצוות התורה בכלל. הסוגיה המסיימת את מסכת חולין דנה במשנה זו, וממנה לקוח הקטע שיידון כאן.
והאמר ר' אלעזר: שלוחי מצוה אינן נזוקים! –
מצוות שילוח הקן נזכרת בדברים כב, 7-6: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". לקיחת הביצים או הגוזלים למאכל מותנית בשילוח מוקדם של האם מן הקן. מצווה זו אינה מוסברת בתורה, אך בדברי הפרשנים היא כלולה בין המצוות הדורשות רחמנות מסוימת כלפי בעלי-חיים, כמו למשל המצווה שלא לשחוט בהמה ובנה באותו היום. בדומה לכיבוד אב ואם (שמות כ, 11; דברים ה, 15) גם על קיום מצוות שילוח הקן מבטיחה התורה שכר: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". הדמיון בשכר המובטח לשתי מצוות אלה, יכול ללמד גם הוא על קשר רעיוני ביניהן.
התלמוד פותח את דיונו במשנה, ובמהותה של מצוות שילוח הקן, בדרשתו של ר' יעקב, המלמדת שאריכות הימים המובטחת בתורה למקיימי מצוות שילוח הקן או מצוות כיבוד ההורים, אינה כפשוטה אלא מרמזת על תחיית המתים וחיי העולם הבא. ר' יעקב מבסס את דרשתו באמצעות דוגמא: "הרי (אותו אדם) שאמר לו אביו: עלה לבירה והבא לי גוזלות! ועלה, ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזרתו נפל ומת – היכן אריכות ימיו של זה? והיכן טובתו של זה? אלא: למען יאריכון ימיך – בעולם שכולו ארוך, ולמען ייטב לך – לעולם שכולו טוב" (חולין קמב ע"א, וראו גם קידושין לט ע"ב). הניגוד האיום בין הבטחת התורה ובין המציאות מעורר קושי תיאולוגי עמוק, ור' יעקב מנסה לפתור זאת באמצעות הבנה דרשנית של הפסוק.
התלמוד אינו מסתפק בתשובתו של ר' יעקב ומנסה ליישב את הסתירה בין התורה והמציאות באמצעות דיוק פרטי הסיפור ומציאה של נקודות תורפה במהלכו: שמא לא ייתכן כלל מעשה כזה? ואם אכן קרה, אולי הרהר הבן בעבירה או בעבודה זרה, מה שפגם במילוי המצוות שלו? תשובתו הנחרצת של ר' יעקב אינה מותירה מקום לשאלות אלה: "שכר מצוות בעולם הזה – אין!" (שם, שם).
ר' אלעזר מוצא בסיפור קושי נוסף. לטענתו ישנה סתירה מהותית בין סופו של הבן משלח הקן ובין העיקרון לפיו "שלוחי מצווה אינם ניזוקים": לא
ייתכן שמי שנמצא בדרכו למלא מצווה (קל וחומר שתי מצוות ככיבוד הורים ושילוח הקן!) ייפגע כך.
בעוד ר' יעקב מתייחס לסתירה ישירה, לכאורה, בין המציאות ובין פסוקי התורה, ר' אלעזר מתייחס לסתירה אפשרית בין המציאות ובין עקרון ערכי או מוסרי, שמנחה אותו בחייו, וייתכן שאף ניסח אותו בעצמו (וראו למשל בפסחים ח ע"א, יומא יא ע"א ועוד). התלמוד יכול היה לסתור בקלות את הקושיה העולה מדברי ר' אלעזר, בטענה שהמציאות (או התורה) אינה מחויבת לפעול לפי "חוקים" שניסח מאן דהוא לעצמו. אך לא כך הוא נוהג – הוא אינו מעיר על ההבדל המהותי בין הקושיות, ובוחן את קושיית ר' אלעזר באותו האופן בו בדק את דברי ר' יעקב.
בחזרתם שאני; והאמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן נזוקים, לא בהליכתן ולא בחזרתן! –
ייתכן, טוען התלמוד, ששלוחי מצווה אינם ניזוקים בדרכם למלא את המצווה, אך בדרכם חזרה הם נחשפים לפגיעה ככל אחד אחר.
על פירוש זה עונה התלמוד בציטוט מלא של דברי ר' אלעזר: הכלל ששלוחי מצווה אינם ניזוקים חל בין בהליכתם למלא מצוותם ובין בחזרתם. מכאן, שגם בירידתו של הבן מן העץ, הוא אמור היה להיות שמור מרע.
סולם רעוע הוה, ומקום דקבוע היזקא שאני –
לאחר כשלון ניסיון התשובה הראשונה, מנסה התלמוד לתקוף את קושייתו של ר' אלעזר מכיוון אחר: העיקרון ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקים" תקף ברוב המקרים, מלבד כאשר מדובר בדרך שסכנותיה ידועות ומוכרות, והיא נחשבת כמקום בו יש היזק קבוע. בסיפור הנדון מודגם ההיזק ה כ"סולם רעוע", בו טיפס וירד הבן.
לכאורה, מקבל התלמוד הסבר זה, קושייתו של ר' אלעזר מתיישבת ואינה נדונה עוד.
למעשה, כך נדמה לי, יישוב הקושיה נעוץ באמירה ערכית-מוסרית עקרונית לא פחות מדברי ר' אלעזר עצמו. התלמוד מכיר בכך ששליחי מצווה אכן עלולים להינזק ובכך הוא מלמד שגדולת המטרה אינה יכולה להבטיח את הביטחון בדרך. גם אם אדם חש כי מטרתו ראויה וחשובה, אפילו נשגבת – כמילוי מצווה למשל – אין הדבר מבטיח שדרכו תצלח. הפגיעה במהלך השליחות יכולה לקבל צורות רבות: סכנה פיזית או נפשית, אבל גם איבוד חוש הכיוון וההתמצאות, שיכולים להוביל לסטייה מן הדרך או דווקא להליכה ישרה מדי עד עברי פי פחת.
כבעלת פחד גבהים, נדמה לי שכל סולם הוא רעוע מטבעו. לכן, אני לומדת מתשובת התלמוד כאן, שהדרך של שלוחי המצווה – אותו סולם רעוע בין ארץ ושמים, בין מעשי בני האדם והכוונות האלוהיות – היא מקום מועד לנזקים, תחום שחשוף לסכנה תמידית.
האם משום כך יש להימנע משליחות מצווה? ברור שלא, אך אולי יש להיזהר מאוד על הסולם הזה, שכן דווקא שם, במקום בו שולט הביטחון בצדקת הדרך ונשגבות המטרה עלולה לסנוור את העיניים, הנפילה היא סכנה ברורה ומיידית.
מסכת חולין מסתיימת בדיון על מצוות שילוח הקן, ובכך מדגישה שוב את קסמה, בעיניי. זהו קסמו של המבט הישיר במחירים המוסריים שאנו משלמים בכל יום על סיפוק תאוותינו, מבט בוחן ומבקר שאינו מציע פיתרונות קלים, אלא מאתגר בקושיות עמוקות. מסכת חולין עוסקת בהלכות שחיטה, בבשר ובדם, אבל לא מפסיקה לשאול שאלות ערכיות על דמותנו כבני אדם, על האופן בו אנו מעניקים כוח וסמכות, על הנטייה להחמיר, על מעמדות חברתיים ועמדות מוסריות. זו מסכת שעיקרה בעיסוק במזון שאנו אוכלים, ומתוך כך היא מטרידה את לומדיה בקושיות על היחס לבעלי-החיים, על מקומו של האוכל ביחסים בתוך המשפחה, בין עמיתים ובין אורחים למארחים.
היי שלום מסכת חולין, נעמת לי מאוד!
ברוכה הבאה מסכת בכורות!
חולין קמ-בכורות ה, טו-כא חשון תשע"ב 13-19/11/2011