הדף השבועי: פרדוקס 40 המלקות
תרגום:
אמר אביי: כל דבר שאמר הרחמן (בתורה) "לא תעשה", אם עשה (בכל זאת) – מועיל (המעשה וקיים). שאם עולה על דעתך שלא מועיל, למה לוקה (העושה)? רבא אמר: לא מועיל (המעשה) דבר, וזה שלוקה – משום שעבר על האמירה של הרחמן (בתורה).
הקשר:
המשנה הראשונה במסכת תמורה מגדירה פרדוכס מובנה ביסוד הלכות התמורה: "הכל ממירין (בהמת הקדש בבהמה אחרת) – אחד אנשים ואחד נשים; לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר – מוּמר, וסופג (הממיר) את הארבעים (מלקות)". במהלך הדיון התלמודי במשנה זו, מנסים אביי ורבא להבין את העיקרון הדתי העומד בבסיס משנה זו.
דיון:
דיון על הפרדוכס ההלכתי בחוק התמורה מוביל לעיון בשאלות יסוד דתיות וערכיות.
אמר אביי: כל מילתא שאמר רחמנא לא תעביד, אם עביד – מהני; דאי סלקא דעתך לא מהני, אמאי לקי? –
הלכות התמורה מבוססות על הפסוק מויקרא כז, 10: "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ". פסוק זה מלמד שכל המוקדש לה' הופך ל"קודש", ולכן אסור להחליפו בדבר אחר, אפילו לא במשהו טוב או ראוי יותר. לא רק שהתורה אוסרת בחדות ובבהירות מודגשת על המרת הקודש ("לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ", "לֹא יָמִיר אֹתוֹ"), היא גם מחייבת ענישה למי שעובר על איסור זה ("וְאִם הָמֵר יָמִיר... וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ"). הקביעה כי הן הבהמה המוּמרת (זו שהוקדשה ראשונה) והן הבהמה הממירה נחשבות "קודש", מטילה עול כלכלי על המקדיש, שמאבד את הרשות להשתמש בשתי הבהמות גם יחד.
הניסוח של המשנה מעלה שאלות מעניינות ביחס לחוק התמורה בפרט ובאשר לאיסורי התורה בכלל.
הביטוי "הכל ממירין", בתחילת המשנה, הוא ביטוי מפתיע בהקשרו כאן. בדרך כלל, בא ביטוי כזה להרחיב את תחולתן של מצוות גם על אנשים שניתן היה לחשוב כי יהיו מוּדרים מהן. כך למשל עושה המשנה בפתיחה למסכת ערכין: "הכל מעריכין ונערכין... – כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים", ובפתיחת מסכת חולין: "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן, שמא יקלקלו בשחיטתן (כלומר, מי שיש בו דעת – כנשים וכנוכרים – רשאי לשחוט)". ההמרה אסורה מן התורה, ולכן הביטוי "הכל ממירין" אינו מובן כאן: הניסוח שנבחר מרמז שהמרה היא מצווה! באופן כמעט אפולוגטי, מנסה המשנה לפרש את עצמה: ההמרה אמנם אסורה, אולם אם נעשתה הרי שהיא מתקיימת, והממיר ייענש בארבעים מלקות. גם הסבר זה בעייתי: אם המרה אסורה, מדוע תוצאותיה מתקבלות כעשויות? ואם בדיעבד מתקבלת ההמרה כמעשה עשוי, מדוע נענש הממיר? נדמה שהתלבטות זו נמצאת כבר בתורה עצמה, שקובעת כי אסור להמיר לכתחילה, אך בדיעבד ההמרה מתקיימת, לפחות במובן מסוים.
אביי ורבא מנסים להבין את העיקרון הדתי עליו מושתתים הדברים.
אביי טוען, שכל איסורי התורה מגדירים גבולות ערכיים אך לא מציאותיים: העבירה יוצרת מציאות, שמנוגדת אמנם לערכי התורה, אך ממשית בעולם הריאלי. לדעת אביי, העבריין נענש כיוון שבמעשהו פגם במצבה הערכי של המציאות.
דוגמא הלכתית לגישה זו ניתן למצוא בחוק הנוגע לאיסור על האנס לגרש את אנוסתו, אותה הוא מחוייב לשאת: (דברים כב, 19): "אונס שגירש (את אנוסתו, לאחר שנשאהּ) – אם ישראל הוא, מחזיר (אותה) ואינו לוקה, ואם כהן הוא – לוקה ואינו מחזיר" (תמורה ה ע"א). אמנם גירוש האנוסה אסור, אולם אם נעשה יש לו קיום במציאות: האנוסה שגירש הכוהן נחשבת גרושה, ומעתה אסור לו להינשא לה. אילו לגירושין, שנעשו בעבירה, לא היה קיום במציאות, ניתן היה לחייב אף את הכוהן להחזיר את אנוסתו-אשתו.
רבא אמר: לא מהני מידי, והאי דלקי – משום דעבר אמימרא דרחמנא –
רבא חולק על אביי. לדעתו, איסורי התורה מגדירים את גבולות המציאות ממש: למעשה שנעשה בניגוד לאיסור התורני, אין שום תוקף במציאות. דברים אלה מעוררים קושייה מהותית ביחס לענישה: אם העבריינים אינם יוצרים קלקול ממשי בעולם, מדוע להענישם? תשובתו של רבא מעניינת: העבריין נענש על עצם עבריינותו ולוקה מפני שפעל בניגוד לחוקים. בדוגמא שנזכרה לעיל, יכול אף רבא להשתמש כדי להוכיח את שיטתו: מכך שמחייבים את האנס (אם אינו כוהן) להחזיר את גרושתו, ניתן להבין שהגירושין שנעשו בניגוד לחוק, אינם תקפים.
התלמוד מקשה על שתי השיטות ולבסוף מכריע, שהמחלוקת ביניהן מתמקדת בנושא אחד: "ואלא במה חלוקים אביי ורבא? בשינוי קונה" (תמורה ו ע"ב, התרגום שלי).
שני פירושים אפשריים למסקנה זו. הפירוש הראשון הוא שמדובר כאן בשאלה הלכתית ביחס לגזלן ששינה משהו ברכוש שגזל: האם השינוי שעשה ברכוש מעביר אותו לרשותו (כבר הקדשתי בעבר את "הדף השבועי" לסוגיה זו). הפירוש השני מובא בתחילת דברי רש"י על אתר: "בשינוי קונה – שאביי סבר: שינוי ששינה (אדם) ועבר על דעת המקום קונה (לו חלוּת בעולם)... ול(שיטת)רבא – לא קונה (לו חלוּת בעולם)". כלומר, מחלוקתם של אביי ורבא היא מחלוקת עקרונית על יסודות האמונה הדתית: האם מעשה שאדם עושה תוך שינוי מן הדרך הערכית הנכונה, אותה הגדיר אלוהים, יש לו חלוּת קיומית במציאות.
נדמה לי כי הפירוש השני מתאים יותר למהלך הסוגיה ולהקשרה.
מחלוקתם של אביי ורבא מובאת בתוך הדיון בסוגיית התרומה, שמבחינה מעשית השורה התחתונה ההלכתית שלה ברורה: יש איסור להמיר ומי שעובר עליו נענש. השאלה עליה מנסים לענות שני החכמים היא מדוע נענש העבריין – האם רק משום שפעל בניגוד לחוק, או שמא משום שפעולתו זו גרמה לשינוי כלשהו במציאות וקלקלה את העולם הערכי, שהתורה מצפה מאיתנו לחיות בתוכו. זו שאלה עקרונית, שגם אם ייתכנו לה השלכות הלכתיות (אם כי, במהלך הסוגיה מוכיח התלמוד שוב ושוב כי אין זה כך), חשיבותה אינה בתוצאות הפרקטיות של השיטות השונות, אלא בגישה הדתית שכל אחת מהן מציעה.
הגישה הדתית שמבוטאת בדברי רבא היא, שכל מה שהוא מעבר לגבולות הערכיים של התורה אינו קיים. ניתן לומר שלפי גישה זו, העולם אינו ניתן לקלקול, כיוון שכל מעשה שחורג מגבולות הדת והמוסר אין לו אחיזה במציאות עצמה. עבריינים אינם אלה שיוצרים או מפיצים רע בעולם – מעשה שאינו אפשרי, כאמור – אלא אלה שאינם מקיימים את החוק כהלכתו, ועל כך יש להענישם.
הגישה הדתית, המובעת בדברי אביי, גורסת כי יש להחיל את "הראוי" – כלומר, כל מה שהוא נכון ורצוי מבחינה ערכית – על "המצוי". מי שפוגם במאמץ זה בכך שהוא מקלקל את "המצוי" ומרחיקו מהיות "ראוי", הוא עבריין וראוי לעונש.
אני מוצאת דמיון רב בין מחלוקת זו ובין מחלוקת אביי ורבא לגבי תשלומי בושת ופגם (עליה כתבתי לפני מספר שבועות). בשני המקרים רואה רבא בעבירה על החוק את הקלקול האמיתי הטמון בעשייה כנגד התורה, ואילו אביי חושש מפני הפגיעה המוסרית והדתית בעולם ובמי שחיים בו, כתוצאה מאי-קיום מצווה ספציפית או מעשיית איסור כלשהו. כאז גם כעת, אני יודעת מהי העמדה הקרובה יותר לליבי. ואתן/ם?
תמורה ד-י, כו שבט-ב אדר תשע"ב 19-25/2/2012