הדף השבועי: על הדרישה ועל הפרישה
הקשר:
המשנה השנייה בפרק הראשון של מסכת בכורות דנה בבכורי בהמות הפטורים ממצוות הבכורה, המחייבת את נתינת הבכורים לכהן או את פדיונם בשׂה, שיכול לשמש כקורבן. במהלך הדיון התלמודי במשנה זו נזכרת מחלוקת בדבר האפשרות לדרוש את המילה "את" בפסוקי התורה. הסיפור שיידון כאן, מתייחס לעניין זה.
דיון:
שמעון העמסוני היה דורש כל "את" ו"את" שבתורה –
שמעון העמסוני (או "נחמיה העמסוני", כפי שהוא מופיע בבבלי פסחים כב ע"ב) מופיע בספרות חז"ל רק במקבילות השונות של הסיפור הנדון כאן, אך שיטתו הדרשנית, כפי שהיא מוצגת כאן, אינה ייחודית לו והיא נזכרת בספרות חז"ל כמייצגת את שיטת הלימוד של ר' עקיבא וסיעתו.
המדרש בבראשית רבה א:יד מעמת בין שתי שיטות בלימוד התורה. שיטתו של ר' עקיבא מוצגת כך: "אכין ורקין מיעוטין אתין וגמין רבויין". כלומר: המלים "אך" ו"רק" מבטאות "מיעוט" של הכלל המובא בפסוק ומרמזות על מקרים בהם אינו חל; המילים "את" ו"גם" מבטאות "ריבוי" של ההלכה התורנית ומרמזות על הרחבתה אף למקרים שאינם נזכרים במפורש.
במדרש הנזזכר לעיל, מציעים ר' עקיבא ור' ישמעאל את פרשנותם לפסוק הראשון בתורה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, 1). שניהם מנסים לענות על השאלה מה תפקיד המילה "את" בפסוק.
ר' ישמעאל עונה, שבלא המילה "את", נצמדות המילים "אלוהים השמים והארץ" וניתן להבין בטעות כי השמים והארץ מיני אלים הם. כלומר, למילה "את" תפקיד תחבירי חשוב והיא באה למנוע אי-הבנה תיאולוגית מהותית.
ר' עקיבא מגיב לפירוש זה בחריפות, באמצעות דרשה לפסוק מדברים לב, 47: "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם – ואם ריק הוא, מכם, למה? שאין אתם יודעים לדרוש". לדעת ר' עקיבא, פירושו של ר' ישמעאל מעיד כי אינו יודע לדרוש, ואי-ידיעה כזו מרוקנת את התורה ממשמעותה. הוא מציע פירוש משלו: "את השמים – לרבות חמה ולבנה ומזלות; ואת הארץ – לרבות אילנות ודשאין וגן עדן". כלומר, המילה "את" באה להרחיב את המושא בפסוק (רשימת הנבראים) גם לפרטים שאינם נזכרים בו במפורש.
כיון שהגיע ל"אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים ו, 13) – פירש –
הפסוק מדברים ו, 13 מאתגר את שיטתו של שמעון העמסוני (היא שיטת ר' עקיבא) לדרוש כל "את" כמרמז על תוספת לפשט הפסוק ועל הרחבת המושא שלו.
פסוק זה מופיע באחד הפרקים העמוסים ביותר, מבחינה תיאולוגית, בתורה בכלל ובספר דברים בפרט. פרק זה נפתח בפסוקי "שמע ישראל" המצווים על אהבת אלוהים וייחודו, ממשיך באזהרה מפני גאוות המנצחים השלווים על אדמתם מפני שכחת האמונה, ומסתיים בהצגת טעם (אולי אפילו "ה" טעם) לקיום מצוות אלוהים – המחויבות כלפי מי שהוציאנו ממצרים. כחוט השני, שזורה בפרק ההדגשה על הוראה וחינוך כיסודות להמשכיות האמונה והיציבות החברתית.
נדמה, שחשיבותו של הפסוק הנדון, אינה רק בנאמר בו עצמו, אלא גם במה שכתוב לפניו ולאחריו. מי שאינו יודע לפרש פסוק זה, כאילו נכשל במבחן היסודי ביותר של האמונה היהודית.
שמעון העמסוני אינו יכול לפרש את הפסוק לפי השיטה בה הוא נוקט בדרך-כלל: אם המילה "את" אמורה להרחיב את תכולת הפסוק ולרבות מושאים נוספים לזה המופיע בו במפורש, משמע כי יש עוד ישויות, מלבד "ה' אלהיך", מהן צריך לירוא. זה, כמובן, לא יעלה על הדעת, ושמעון העמסוני פורש. ממה?
מהמשך הסיפור מסתבר שהוא בוחר לפרוש מן "המשחק" הלמדני. נדמה כי הוא חש שהגיע אל קצה יכולתו התורנית, או אפילו – אל קצה היכולת התורנית בכלל. נדמה, שהאתגר התיאולוגי של החלת שיטת הלימוד הרגילה שלו על פסוק זה, מסמן בעבור שמעון העמסוני את גבולותיו של מגרש המשחקים התורני, והוא חושש מן היציאה מתחומיו.
אמרו לו תלמידיו: ר', כל "אתין" שדרשת מה תהא עליהם? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה –
שאלת התלמידים מלאת פחד: האם הכישלון מול האתגר הפרשני הוא עדות לכישלון השיטה כולה?
תשובתו של הרב מרתקת: לא רק שהוא אינו מודה בטעות כוללת, הוא גם אינו מציג את פרישתו מפרשנות כעת, ככישלון. מבחינתו, כל דרשותיו עד כה ראויות לשכר כמילוי מצוות תלמוד תורה, אך גם בחירתו שלא לדרוש פסוק זה, ראויה לשכר.
האמנם הימנעות מדרשנות יכולה להיחשב כמילוי מצווה, בדיוק כמו דרשנות? האם באמת יש מקרים בהם עצירת הלימוד ופרישה מן הניסיון להבין לעומק, הם הפעולה הנחוצה? הייתכן שהבחירה שלא לדרוש את הפסוק מדברים ו, 13 היא היא קיום מצוות "את ה' אלהיך תירא"?
עד שבא רבי עקיבא ולימד: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" – לרבות תלמידי חכמים –
לכאורה, השאלות החשובות העולות מדברי שמעון העמסוני ביחס למצוות לימוד התורה (וביחס לפרישה ממנה), אינן מטרידות את התלמוד, שבוחר לסיים את הסיפור בפיתרון לאתגר התיאולוגי שמציע המפגש בין שיטת הלימוד דורשת ה"אתים" ובין הפסוק מדברים. את הפיתרון מציג ר' עקיבא, נציגה המובהק של שיטה זו. לדבריו, המילה "את" נוהגת כהרגלה גם בפסוק זה, בו היא מרמזת על הרחבת מושאי היראה היהודיים. אכן, טוען ר' עקיבא, יש ישויות נוספות מהן צריך אדם יהודי לירוא, ישויות מקבילות בחשיבותן הדתית לאלוהים – תלמידי החכמים.
דרשה אחרת לפסוק זה, גם היא בשיטת ר' עקיבא, מוצעת (מפי "נחמיה העמסוני") בתלמוד הירושלמי ברכות פ"ט ה"ה (ובירושלמי סוטה פ"ה ה"ה): "את ה' אלהיך תירא – ...אותו ואת תורתו". ההבדל בין הדרשות בבבלי ובירושלמי קטן לכאורה, אך אני מוצאת שהוא מהותי: הדרשה שבירושלמי נוקטת דרך בטוחה, כשהיא משתמשת ב"את" כרמז להרחבת מושא היראה (אלוהים) גם אל התורה, שכן התורה הינה מושג מופשט, שאינו מאיים על נשגבות האל, ובנוסף ברי למאמינים כי היא נמסרה בידי אלוהים ובמובנים רבים מייצגת אותו. דרשת ר' עקיבא בסיפור הנדון כאן חריפה הרבה יותר: היא מחילה על תלמידי החכמים, אנשים בשר ודם, ציווי שכוון מפורשות בתורה כלפי אלוהים, ובכך מגדירה אותם כאלוהיים.
שמעון העמסוני בוחר שלא לדרוש את הפסוק לפי שיטתו, כיוון שהתוצאה האפשרית מאיימת על יסודות האמונה היהודית שלו. לעומתו, ר' עקיבא מעז להחיל על הפסוק את כללי ה"את", והתוצאה מוכיחה שצדק שמעון העמסוני בחששו – דרשה כזו אכן יוצרת "מפלצת" תיאולוגית קשה לעיכול.
ואם צדק בחששו, האם צדק בבחירתו לפרוש?
דומני שלדעת ר' עקיבא התשובה שלילית: אם תלמידי החכמים מוקבלים לאלוהים, מסתבר שלימוד התורה ודרשנותה שווה בחשיבותו ליצירתה ולנתינתה; אם הדרישה ראויה לשכר כיוון שהיא יוצרת את התורה ונותנת אותה לעם מדי יום, הרי שהפרישה ממנה ראויה דווקא לגנאי.
בכורות ו-יב, כג-כט חשון תשע"ב 20-26/11/2011