הדף השבועי: על אדונים ומשרתות
הקשר:
המשנה הראשונה בפרק הראשון של מסכת נידה קובעת כי נשים בעלות מחזור חודשי קבוע, "דיין שעתן". כלומר, הן מטמאות רק מרגע שגילו את דם המחזור. במהלך הדיון התלמודי במשנה זו מובאים שני סיפורים על שפחתו של רבן גמליאל. הסיפור השני הוא זה שיידון כאן.
דיון:
מי חזק יותר – האדון או השפחה? הפוסק בהלכות נידה או האישה במחזור?
שוב מעשה בשפחה של רבן גמליאל –
סיפור זה פותח במילה "שוב", כיוון שכמה שורות לפניו מופיע סיפור כמעט זהה: "מעשה בשפחתו של רבן גמליאל שהיתה אופה ככרות של תרומה, ובין כל אחת ואחת מדיחה ידה במים ובודקת. באחרונה בדקה ומצאה טמאה, ובאת ושאלה את רבן גמליאל, ואמר לה: כולן טמאות. אמרה לו: רבי, והלא בדיקה היתה לי בין כל אחת ואחת! אמר לה: א"כ, היא טמאה וכולן טהורות" (נידה ו ע"ב). לאחר הבאת הסיפור השני תוהה התלמוד (התרגום שלי): "למה לה לחזור ולשאול אותו?!", שהרי כבר קיבלה תשובה בפעם הראשונה. התלמוד מתרכז בהבדלים שבין הסיפורים ומציע שייתכן שמדובר בשתי הלכות שונות – האחת נוגעת לטהרת התרומה (בסיפור הראשון) והשנייה לטהרת הקודש (בסיפור השני), או שמדובר בשתי שפחות שונות. אני מעדיפה להתרכז בדמיון שבין הסיפורים ולכן נדמה לי, שהחזרה מבקשת להדגיש רעיון כלשהו.
שהיתה גפה חביות של יין, ובין כל אחת ואחת מדיחה ידיה במים ובודקת –
שפחתו של רבן גמליאל מגיפה את חביות היין שלו. בין חבית לחבית, היא מפסיקה את עבודתה ובודקת את עצמה – לוודא שהמחזור החודשי שלה טרם הגיע.
המשנה האחרונה בפרק זה קובעת כי אישה חייבת לבדוק עצמה תמיד, שמא התחיל דמה לנזול והיא תטמא את הבאים עימה במגע: "אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת ...ופעמַים צריכה להיות בודקת – בשחרית ובין השמשות, ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה" (משנה נידה א:ז). לפי הסיפור, שפחת רבן גמליאל מחמירה על עצמה אף יותר, ואינה מסתפקת בבדיקה עצמית פעמיים ביום. מדוע?
המשנה הפותחת את הפרק הבא של המסכת קובעת: "כל היד המרבה לבדוק בנשים – משובחת" (בתלמוד הירושלמי, מובאת מקבילה לסיפורנו במהלך הדיון על משנה זו דווקא, וראו ירושלמי נידה פ"ב ה"א). בויקרא רבה, נדרש הפסוק "בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם יִדְלֹף הַבָּיִת" (קהלת י, 18): "ר' כהן פתר הפסוק באשה: בעצלתים ימך המקרה – על ידי שהאשה הזאת מתעצלת מלכסות עצמה כראוי, ימך המקרה, וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה (ויקרא כ, 18); ובשפלות ידים – על ידי שהאשה הזאת משתפלת מלבדוק עצמה בעונתה היא מתרבה בנידתה, וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ (ויקרא טו, 25)" (ויק"ר יט, ד, התרגום שלי). מקורות אלה מנסים להשליט חוק וסדר בכאוס הגופני שהוא המחזור החודשי הנשי. הם מנסים למשטר – באמצעים הלכתיים ובאמצעים חברתיים (אִיומים והפחדות ערכיים-מוסריים) – את ה"טבע" המתפרץ והמאיים של גוף האישה. באופן זה הם גם חושפים את הפחד הגדול של כל שלטון ומשטר: הפחד מפני חוסר סדר. הדרישה לבדיקה חוזרת ונשנית, כמו גם החזרה על סיפור השפחה הבודקת עצמה באובססיביות, נשמעים לי כצעקה: "סדר שיהיה כאן!". אולם צעקה מאיימת זו היא גם ביטוי של חולשה: בכיתה ממושמעת אין למורה צורך לצעוק, כיוון שכוחה ברור ונוכח.
ובאחרונה בדקה ומצאה טמאה, ובאת ושאלה לרבן גמליאל, ואמר לה: כולן טמאות –
רבן גמליאל משמש כאן בשני תפקידים ספרותיים: הוא אדונהּ של השפחה ובעליו של היין ועל כן יש לדווח לו אם נפגם משהו מרכושו; בו בזמן הוא גם רב ופוסק הלכה, ובתור שכזה אחראי על קביעת הטהרה והטומאה של השפחה ושל היין. שני תפקידים ספרותיים אלה מבטאים בעלוּת, כוח וסמכות. גם לשפחה תפקיד ספרותי כפול: היא אינה רק משרתת הנתונה למרוּת אדונה, היא גם אישה הנתונה למרוּתם ההלכתית של החכמים. הבחירה ביחסים בין שפחה ואדון כדי להדגים את הלכות הנידה אינה סתמית בעיניי, והיא מאפשרת מבט מעניין על המערכת ההלכתית בנושא זה.
תגובתו הראשונה של הפוסק היא לטמא את החביות כולן. לכאורה מבטאת תגובה זו את כוחו המוחלט של הפוסק ושל ההלכה: בידם הכוח לבטל במחי יד הון ורכוש, עבודה ופרנסה. למעשה, ניתן לראות בה גם את ההיפך הגמור: הסמכות, הבעלות והכוח של האדון-החכם נתונות ל"מרותו" של גוף האישה-השפחה; הפוסק "נכנע" למחזור החודשי ומחויב לו, ולא ההיפך; לא רק שהגוף הנשי והמחזור החודשי אינם כפופים לחוק ול"תרבות" הם אף שולטים בהם, במידה רבה.
אמרה לו: והלא בדיקה היתה לי בין כל אחת ואחת! אמר לה: אם כן, היא טמאה וכולן טהורות –
הגילוי כי השפחה בדקה עצמה בין חבית לחבית מציל את הונו של אדונה ומאפשר לחכם לפסוק כי כל החביות – מלבד האחרונה – טהורות. לפי נוסח הסיפור כאן, חוכמתה הפרגמטית של השפחה והימנעותה מעצלות (לפי ר' כהן, במדרש מויקרא רבה), שהובילה אותה לבדוק עצמה באופן כמעט אובססיבי היא זו שמאפשרת להלכה להקל כאן. השפחה היא הגיבורה, זו שחוכמתה והקפדתה ההלכתית מאפשרות לסיפור סוף טוב.
נוסח אחר, המופיע בויקרא רבה מיד לאחר המדרש שנזכר לעיל, מציע הבנה שונה במקצת לשיאו של הסיפור: "טביתא אמתו של רבן גמליאל הייתה בודקת בחביות, כיון שהרגישה ישבה לה. אמר לה – הרי עייפת? אמרה לו – לא. כיון שהתבונן אמר – ווי! שהרי הולך יינו! אמרה לו – על כל חבית וחבית הייתי בודקת, ולא הרגשתי אלא בזו. אמר לה – תינתן לך נפשך כמו שנתת לי נפשי!" (התרגום שלי).
בסיפור זה, רק בדיעבד, לאחר שמתעורר החשש שמא כל היין נטמא, מגלה השפחה – לחכם ולנו, הקוראים – שבדקה עצמה ביסודיות בין חבית לחבית. האם היא דוברת אמת? האם באמת הקפידה על התהליך המייגע של בדיקה חוזרת ונשנית? ייתכן. ייתכן שלא והיא פשוט בוחרת לתת לאדונה תשובה שתספק אותו. הוא לעולם לא יידע אם אמת דיברה, ופסיקתו תלויה לחלוטין במה שתבחר לספר לו.
הספק של האדון-החכם אינו רק אישי אלא גם פוליטי, והוא מובנה בהלכות הנידה ומהווה ביטוי לפרדוקס הגלום בהן: אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ובדברים הנוגעים לגוף הנשים ולמחזור החודשי שלהן, עיני הדיינים והפוסקים הגברים כמעט סומות לחלוטין – מה שהם "רואים" הוא מה שמראים להם, מה שהם יודעים הוא מה שמספרים להם; יכולתו של החכם לפסוק בענייני הנידה תלויה לחלוטין באישה ובמה שתבחר לגלות או להסתיר, לספר או להכחיש.
אני בוחרת לראות בחזרה על סיפור השפחה, כמו גם בדיונים התלמודיים המפורטים בהלכות הנידה, מסווה של שליטה בגוף הנשי, המסתיר בקושי את הפחד של החכמים מפני אי-הידיעה והספק, מפני חוסר הסדר ומפני ערעור הסמכות ההלכתית-"תרבותית" מול כוחו האדיר של ה"טבע"-הגוף-האישה.
נידה ו-יב, ו-יב סיון תשע"ב 27/5-2/6/2012