הדף השבועי: מעשה בסמיכות טלאים
אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הכהן נוטל כחושה. אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן: והא אנן משמנין ביניהן תנן! אמר ליה: עד דאכלת כפנייתא בבבל, תרגימנא מסיפא, דקתני סיפא "מת אחד מהן, רבי טרפון אומר: יחלוקו, ר' עקיבא אומר: המוציא מחבירו עליו הראיה". ואי סלקא דעתך משמנין ביניהן – דכי הדדי פליגי, הכי נמי ליפלגי גבי הדדי! אלא מאי משמנין? שומן יהא ביניהן, דאמר ליה לכהן: אייתי ראיה דבכור הוא – ושקיל (בכורות יח ע"א)
תרגום:
אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: הכהן נוטל כחושה. אמר לו ר' חייא בר אבא לר' יוחנן: והרי אנחנו "משמנין ביניהן" שונים אנו (במשנה)! אמר לו (ר' יוחנן): עד שאכלת כפניות בבבל, מתרגמים אנו מן הסוף (של המשנה), ששנוי בסוף (המשנה) "מת אחד מהן, ר' טרפון אומר: יחולקו, ר' עקיבא אומר: המוציא מחברו עליו הראיה". ואם עולה על דעתך (שפירוש) "משמנין ביניהן" – שזה עם זה חולקים, כך גם (כאן, כשאחד מת) שיחלקו ביניהם! אלא מהו "משמנין"? שומן יהיה ביניהם, שאמר לו (בעל הכבשה) לכהן: הבא ראיה שבכור הוא (החי) – וּלְקח.
הקשר:
המשנה השישית בפרק השני של מסכת בכורות עוסקת במקרה בו שני טלאים נולדו יחד לכבשה אחת, ואין יודעים מי מהם הבכור. הקטע הנדון כאן מופיע במסגרת הדיון התלמודי בנושא זה.
דיון:
האם ייתכן שבפסיקת הלכה יתגלו מניעים אישיים, ושתאוות האכילה של חכם עלולה להשפיע על פסיקותיו?
אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הכהן נוטל כחושה –
התורה קובעת כי יש להעניק את בכורי הבהמות למקדש: "וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה' " (שמות יג, 12). חז"ל הבינו, שלאחר החורבן יש לתת את הבכורות לכוהנים. המשנה מתלבטת מהי ההלכה במקרה שאין ידוע מי הוא בכור הבהמה, כמו במקרה של כבשה שממליטה שני זכרים יחד. מן המילה "הַזְּכָרִים" שבפסוק, לומד ר' יוסי שיש לתת את שני הבכורות לכוהן, אולם חכמים חולקים עליו וקובעים: "אחד לו (לבעל הכבשה) ואחד לכוהן". גם בין המסכימים לדעה זו קיימת מחלוקת: "ר' טרפון אומר – הכהן בורר לו את היפה; ר' עקיבא אומר – משמנין ביניהן והשני ירעה עד שיסתאב".
התלמוד מסביר כי ר' טרפון מבסס את עמדתו על כך ש"ההוא שבריא (יותר) יצא בראש", ולכן סביר שהוא הבכור וראוי לנתינה לכוהן. לפי פירוש זה מובן שהמחלוקת בין ר' טרפון ור' עקיבא במשנה היא לגבי האפשרות לכוון אל האמת האובייקטיבית: ר' טרפון חושב שניתן לשער אמת זו, באמצעות בחינת בריאות הטלה; ר' עקיבא סבור שאין אפשרות לעשות זאת ועל כן יש לחלק את הטלאים באופן אחר, כאשר הטלה שיישאר ביד בעליו נחשב עדיין כספק בכור ועל כן אסור לשימוש עד שייפגם וייצא מכלל בכור הראוי לקורבן.
ניתן לפרש את דעת ר' טרפון באופן אחר: אולי בשל היותו כוהן בעצמו, הוא חושב שלכוהנים מגיע החלק הטוב יותר בעסקה. ר' יוחנן, חולק על כך ולכן מפרש, שבאומרו "משמנין ביניהן" מכוון ר' עקיבא לכך שהכוהן ייקח את הבהמה הכחושה דווקא. בכך מדייק ר' יוחנן את המחלוקת בין ר' עקיבא ור' טרפון לשאלה איזו מן הבהמות יקבל הכוהן.
אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן: והא אנן משמנין ביניהן תנן! –
ר' חייא בר אבא תוקף את דברי ר' יוחנן כסותרים למשנה: מדוע לקבוע שלדעת ר' עקיבא הכוהן ייקח דווקא את הכחושה, אם ר' עקיבא עצמו הציע ש"משמנין ביניהן"?
הביטוי "משמנין ביניהן" הוא זה שעומד כאן למחלוקת פרשנית. את דעת ר' חייא בר אבא במקבילה התלמודית לדיון בינו ובין ר' יוחנן (ב"ב קז ע"ב) מפרש ר' חננאל, בשם רב האי גאון: "משמנין פירושו שני חלקים שוין, ואם יהיה האחד נוטל כחוש אין שניהן שוין". כלומר, לדעת ר' חייא בר אבא, עמדת ר' עקיבא במשנה היא, שיש לחלק באופן שוויוני את הטלאים בין הכוהן ובעל הצאן: יש לחשב את מחיר שני הטלאים יחד ולחלק אותו בשתיים, ואז לאפשר לכהן לקחת איזה טלה שירצה, בתנאי שייתן לבעל הצאן פיצוי כספי שישווה את הרווח הכלכלי של שניהם. פירוש זה מסביר את מחלוקתו של ר' עקיבא עם ר' טרפון במשנה, אך סותר את עמדת ר' יוחנן כאן.
אמר ליה: עד דאכלת כפנייתא בבבל, תרגימנא מסיפא –
ר' יוחנן מלגלג על בורותו של ר' חייא בר אבא, אותה הוא מייחס לשהותו בבבל. לדעת רש"י, כפניות הן תמרים מובחרות, ור' יוחנן תוקף את נהנתנות ר' חייא (ואולי את נהנתנות חכמי בבל בכלל) שמפריעה להם ללמוד תורה באופן ראוי. לפי בעלי התוספות, כפניות הן דווקא תמרים גרועות (ואולי יש קשר ל"כפן", רעב), ור' יוחנן מרמז שתורת בבל נחותה מזו הנלמדת בארץ-ישראל.
כדי להסביר את עמדתו, מפנה ר' יוחנן את רב חייא לסופה של המשנה, הדן במקרה שמת אחד הטלאים. במקרה כזה, טוען ר' טרפון שם, יש לחלוק את שווי הטלה הנותר בין הכוהן ובין בעל הצאן. ר' עקיבא, לעומתו, טוען ש"המוציא מחברו עליו הראיה", וכיוון שהטלאים היו ברשות בעל הצאן, אם רוצה הכוהן לקחת את הטלה החי הוא חייב להוכיח שהוא הבכור ולכן שייך לו.
לדעת ר' יוחנן, אם "משמנין ביניהן" שהציע ר' עקיבא בתחילת המשנה, משמעו חלוקה שוויונית בין בעל הצאן והכוהן, מדוע בסוף המשנה הוא חולק על ר' טרפון, שמציע הליך זהה?
אלא מאי משמנין? שומן יהא ביניהן, דאמר ליה לכהן: אייתי ראיה דבכור הוא – ושקיל –
לדעת ר' יוחנן, הביטוי "משמנין ביניהן" אינו נלמד מהמילה "שומה" אלא מהמילה "שומן". לדבריו, ר' עקיבא מכוון לכך, שהטלה השמן יותר הוא זה שנדון בין בעל הצאן והכוהן, ואם הכוהן רוצה דווקא בו, עליו להוכיח שהוא אכן הבכור ורק אז לקחתו. כיוון שאין אפשרות להוכיח זאת, יתכבד הכוהן וייקח את הבהמה הכחושה.
מדבריו של ר' יוחנן עולה, שהוא מבין את המחלוקת במשנה לא כמתלבטת באפשרות לדעת מי הבכור האמיתי, אלא כעוסקת בזכותם של הכוהנים לדרוש לעצמם את החלק המובחר מרכוש העם. ר' יוחנן חולק ישירות על ר' טרפון (הכוהן) ומדגיש שאין לכוהנים זכות כזו.
דומני, שר' יוחנן מבקש להעביר את מישור הדיון מן הפן ההלכתי-למדני אל המישור החברתי-מוסרי. את המילה "משמנין" הוא בוחר שלא לפרש כ"שומה", כלומר כמעשה מתמטי ומדויק, אלא כ"שומן". פירוש זה מדגיש את הפן התאוותני של עמדת ר' טרפון ומפנה זרקור אירוני לקביעתו כי "הכהן בורר לו את היפה". גם לגלוגו של ר' יוחנן על ר' חייא בר אבא מחזק קריאה זו: הוא מקשר בין מנהגי האכילה של חכמי בבל ובין לימוד התורה שלהם. אני מוצאת שר' יוחנן מרמז בכך על השפעתה הרעה של תאוות ר' טרפון הכוהן לטרוף לעצמו את המובחר ברכוש בני עמו, על עמדתו ההלכתית כאן.
בכורות יג-יט, א-ז כסלו תשע"ב 27/11-3/12/2011