הדף השבועי: מלחמת מעמדות
תרגום:
אמר רב אשי: לא שנה (יששכר איש כפר ברקאי), ששנינו במשנה: "ר' שמעון אומר – כבשים קודמים לעזים בכל מקום (בתורה); יכול (להיות) מפני שמובחרים (אלה מאלה)?! תלמוד לומר: וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ (ויקרא יד, 32) – מלמד ששניהם שקולים כאחת". רבינא אמר: אפילו מקרא גם לא קרא (יששכר איש כפר ברקאי), שכתוב: אִם כֶּשֶׂב (ויקרא ג, 7), וְאִם עֵז (שם, 12). אמר ר' אלעזר, אמר ר' חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ (ישעיה נד, 13).
הקשר:
המשנה האחרונה במסכת כריתות פותחת בפולמוס עם התפישה לפיה קורבן כבש מובחר יותר מקורבן עז. בדונו בכך, מספר התלמוד על הכוהן יששכר איש כבר ברקאי, שנקרא להכריע במחלוקת בין המלך והמלכה – מה ראוי יותר למאכל, גדי או כבש; הכוהן פוסק כי הכבש עדיף, מפגין זלזול במלך ונענש (בסיפור ובמשמעויות הטמונות בו דנתי בעבר). בקטע הנדון כאן מבקרים רב אשי ורבינא את בורותו של הכוהן. זוהי הפסקה המסיימת של מסכת כריתות.
דיון:
מסכת כריתות מסתיימת בנוסח גנֶרי המבטא תקווה לגאולה ולשלום. מה משמעותו בתוך הסוגיה?
אמר רב אשי: לא תנא –
רב אשי מבקר את הכוהן על בחירתו בכבש. לטענתו בחירה זו נובעת מבורות, שהרי במשנה האחרונה של מסכת כריתות קובע ר' שמעון שקורבנות הכבשים והעזים שקולים זה לזה בחשיבותם.
כאמור, המשנה פותחת באמירה כי קורבנות הכבשים אינם מובחרים מקורבנות העזים, למרות קדימותם בפסוקי התורה. המשכה של המשנה בפירוט "צמדים" נוספים, המופיעים בסדר עקבי – כאשר האחד תמיד קודם לשני – אולם אין ביניהם היררכיה של חשיבות או נבחרוּת. המשנה מזכירה את קורבנות התורים ובני היונה, וכן את האב והאם: "האב קודם לאם בכל מקום". על עניין זה שואלת המשנה: "יכול (להיות) שכבוד האב עודף על כבוד האם?" ועונה בשלילה, בנוסח החוזר: "מלמד ששניהם שקולים". לכך מוסיפה המשנה סייג: "אבל אמרו חכמים – האב קודם לאם בכל מקום, מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו; וכן בתלמוד תורה – אם זכה הבן לפני הרב, קודם את האב בכל מקום מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו". כלומר, כבוד האב אמנם אינו גובר על כבוד האם, אולם הן הבן והן האם חייבים בכבודו. לי נדמה שמסקנה זו דווקא מחזקת את התפישה שהאב נבחר יותר מן האם, ואולי לכן טורחת המשנה לסייג את מעמדו: הן הבן והן האב חייבים בכבוד הרב, ובמקרה שהבן זכה לעיקר לימודו מן הרב, הוא חייב לכבדו יותר מאת אביו. את כבודו של הרב ואת עמידתו בראש היררכיית הכבוד, אין המשנה מסייגת.
רבינא אמר: אפילו מקרא נמי לא קרא –
רבינא מדגיש את בורותו של הכוהן, בכך שהוא מעמת את בחירתו בכבש עם פסוקי התורה עצמם: בפרק ג' של ויקרא נזכרים זבחי השלמים, להם מוצעים כבשים ועזים כאחת בלי כל הבדל בתהליך הקרבתם ובלא רמז ליתרונם של אלה על פני אלה.
א"ר אלעזר א"ר חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ (ישעיה נד, 13) –
אמרה זו מופיעה כמה וכמה פעמים כסיום למסכתות שונות בלמוד. בסיום מסכת ברכות, למשל, מופיעים הדברים באופן שלם יותר ולכן משמעותם בהירה יותר: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ, אל תקרי בניך אלא בוניך" (ברכות סד ע"א). כלומר, הבנים, למודי ה' ותורתו, הם הבונים את העולם ומרבים את השלום בתוכו. הבנה זו מודגשת שם באמצעות אזכור פסוקים נוספים המעלים את חשיבותו של השלום בעולמו של אלוהים ואת הברכה הטמונה בו לאוהביו.
רבות מן המסכתות התלמודיות מסתיימות באמירה אופטימית, שייתכן ומטרתה להשרות על הלומדים תקווה שהלמידה שלהם היא חלק מתהליך גאולי. הקטע הנדון כאן הוא סוג של סיום אופטימי גֶנרי, המזכיר בהקשר אחד את הלימוד עם השלום העולמי המיוחל. למרות זאת, בטקסט העומד לפנינו מהווה אמרה זו חלק בשלם שהוא הדיון התלמודי, ולכן אני מבקשת לקרוא אותה גם בתוך ההקשר הספציפי שלה ולהבין מה היא מוסיפה לו וכיצד הוא תורם לפירושה.
גם בסיום מסכת נזיר, כמו בסוגיה שלנו, מופיעה אמרה זו בעקבות מחלוקת על היררכיות דתיות: מי חשוב יותר, זה שמברך או זה שעונה "אמן". התלמוד מזכיר חכמים שהורו לבניהם "חטוף וברך" (נזיר סו ע"ב), ועודדו אותם למהר ולזכות באמירת ברכת המזון בעצמם. כנגד זאת, מצטט התלמוד את דברי ר' נהוראי: "שהרי גוליירים (פלוגות קלות, חילות עזר) מתגרין (פותחים) במלחמה וגבורים נוצחין!", שמשמעם – הניצחון במלחמה קרוי על שם מי שמסיים אותו (הגיבורים), ולא על שם החיילים הפחותים יותר בדרגתם, שתפקידם להתחיל את הקרב באמצעות התגרות באויב. מחלוקת זו מסתיימת באמירה מפייסת: "אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע, אלא שממהרין למברך תחילה". כלומר, המברך והעונה "אמן" חשובים כאחת, אלא שיש גם שכר למי שממהר למצוות הברכה עצמה (כך לפי רש"י שם).
אמרת ר' אלעזר בשם ר' חנינא, המופיעה מיד לאחר מכן, מקבלת משמעות מעניינת, מעבר להיותה נוסח גנרי לסיום מסכת: אזכור תפקידם של לומדי התורה בריבוי השלום בעולם יכול להדגיש את חשיבות המסקנה המפייסת במחלוקת ההלכתית הספציפית, אך באותה המידה הוא יכול להוות רמז אירוני לבגידתם של תלמידי החכמים ופוסקי ההלכה בתפקידם זה, כאשר הם חולקים ביניהם בעניינים הלכתיים ובמיוחד בהקשר של כבוד אישי ורדיפה אחר השכר האלוהי. האפשרות האירונית מגובה, להבנתי, בסתירה הספרותית בין דימוי הברכה – כמעשה דתי של המקפידים במצוות ה' – למלחמה, ובין המדרש הרואה בעובדי ה' אנשי שלום דווקא.
באופן דומה, אני מבקשת לקרוא גם את אמרת ר' אלעזר ור' חנינא בסיום מסכת כריתות.
מדברי רב אשי ורבינא, המוסבים על הסיפור הקודם להם, עולה כי שגיאת הכוהן בהצגת היררכיה בין כבשים ועזים נובעת מחוסר לימוד תורה. המשנה – כדוגמא ל"תורה" – מבקשת לבטל תפישות שגויות של היררכיה (למשל, בין כבשים לעזים), אולם בה בעת היא מציירת היררכיה חדשה, שבראשה – איך לא – עומדים החכמים.
האם, מתוך בחירת העורכים להצמיד את אמרתם של ר' אלעזר ור' חנינא לכאן, ניתן ללמוד שהבעיה בהיררכיות הקיימות היא שאינן טובות ורק בהנהגת "לִמּוּדֵי ה'" (כלומר, החכמים) יושג השלום המיוחל? אולי יש ללמוד דווקא, ששלום אי אפשר להשיג כל עוד ממשיכים ליצור היררכיות ולהגדיר מישהו אחד כ"נבחר" על פני חברו, כיוון ששלום ייתכן רק כשכולם שקולים זה לזה?
היי שלום מסכת כריתות!
ברוכה הבאה מסכת מעילה!
כריתות כז – מעילה ו, כג-כט ניסן תשע"ב 15-21/4/2012