הדף השבועי: מי צריך קבלות?
תרגום:
מארחו של ר' טבלא כהן היה והיה דחוק לו דבר (מצבו הכלכלי). בא לפני ר' טבלא (ושאל לעצתו). אמר לו (ר' טבלא): לך השתתף עם שוחטי ישראל שמתוך (בגלל) שנפטרים (באמצעות השותפות) ממתנות (הכהונה) הם נעשים שותפים איתך. חייבו רב נחמן (לתת מתנות כהונה). אמר לו (אותו מארח): והרי ר' טבלא פטר אותי! אמר לו (רב נחמן): לך צא, ואם לא – מוציא אני לך ר' טבלא מאוזנך!
הקשר:
הפרק העשירי של מסכת חולין במשנה עוסק במתנות הכהונה, כלומר החלקים מן הבהמה הנשחטת שצריכים להינתן לכהנים. המשנה השלישית בפרק קובעת, כי: "השוחט לכהן ולגוי פטור מן המתנות, והמשתתף עמהן (עם גוי או כהן) צריך שירשום (יעשה סימן בבהמה ה"משותפת")". הסיפור שיידון כאן לקוח מן הסוגיה התלמודית הדנה במשנה זו.
דיון:
מה מניע את פוסק ההלכה – שיקולים רציונליים או רגשות ואינטרסים?
אושפיזיכניה דר' טבלא כהן הוה, והוה דחיק ליה מלתא –
באקספוזיציה הקצרצרה לסיפור אמנם לא נזכר שמו של הגיבור, אך שני פרטים חשובים נאמרים עליו: הוא כהן ומצבו הכלכלי דחוק. זו הפנית זרקור ספרותי אל הפן ההלכתי והפן החברתי-מוסרי, המניעים את הסיפור.
עוד אנחנו לומדים מן האקספוזיציה, שר' טבלא אינו בן-בית בעיר הבבלית, אלא אורח מארץ ישראל. בכך יש רמז לציר נוסף של הסיפור – דיון בהיררכית הפסיקה ההלכתית, מתוך תשומת לב למעמדו הנחות של אורח בעיר המארחת אותו.
אמר ליה: זיל אישתתף בהדי טבחי ישראל, דמגו דמפטרי ממתנתא משתתפי בהדך –
הכהן העני פונה במצוקתו אל אורחו, רב ופוסק הלכה.
לפי פשט המשנה, שוחט שיש לו שותפות עם כהן (או גוי) באחת הבהמות, אינו חייב להפריש ממנה מתנות כהונה. לכן מציע ר' טבלא למארחו פיתרון הלכתי שיכול לעזור לו מבחינה כלכלית: שותפות עם השוחטים שבעירו. שותפות כזו כדאית לשני הצדדים, טוען ר' טבלא: לכהן תתאפשר הכנסה כספית נוספת, והשוחטים ייפטרו מן החיוב להפריש את מתנות הכהונה, ויזכו לתשלום בעד כל הבשר שברשותם.
התלמוד מביא פירוש אחר למשנה, הנוגד את הבנת ר' טבלא ונובע מהשגה על הניסוח המופיע בה: אם אכן הייתה רוצה המשנה לפטור את הכהן והגוי ממתנות הכהונה, היא יכולה הייתה להשתמש בנוסח ישיר ומדויק יותר – במקום לומר "השוחט לכהן ולגוי פטור מן המתנות", היה עליה לומר בפשטות – "כהן וגוי פטורים מן המתנות". רבא לומד מכך, שמטרת המשנה אינה לפטור את הכהנים והגויים, אלא להדגיש שהחיוב על מתנות הכהונה חל על השוחט דווקא, ולא על בעלי הבהמה. את פירושו מבסס רבא על הפסוק בדברים יח, 3, בו נזכרת המצווה: "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה". לדעת רבא מדגיש הפסוק שנותני המתנות הם "זובחי הזבח", כלומר השוחטים. מתוך כך, הוא לומד שאם יש שוחט שהוא כהן, גם הוא חייב בהפרשת מתנות כהונה (חולין קלב ע"ב).
הכהן העני, אינו מכיר כנראה את המחלוקת ההלכתית ומקבל את פסקו של ר' טבלא. הוא יוצר שותפות עם השוחט ומקווה שבכך ישתפר מצבו הכלכלי.
חייביה רב נחמן –
רב נחמן, מרא דאתרא (אדון המקום, הפוסק הראשי של העיר), אדם עשיר ורב כוח, פוסק שעסקת השותפות אינה פוטרת את השוחט מהפרשת מתנות הכהונה. בכך הוא גוזר, למעשה, קץ לשותפות ומחזיר את הכהן העני למצבו הדחוק: אם השוחט חייב, כמקודם, לתת בחינם חלקים מן הבשר שברשותו, אין מבחינתו שום יתרון בשותפות עם הכהן וסביר שהוא יבטלה.
על בסיס דבריהם של "זקני דרום" – שגורסים שאין פטור גורף ממתנות הכהונה לכהן שהוא שוחט, אבל בשבועות הראשונים ניתן לו הפטור מחמת הספק, שמא הוא שוחט לעצמו בלבד ולא לשם פרנסה – טוען רב נחמן בהמשך הסיפור (שאינו מצוטט כאן) , שאם הקים הכהן משחטה או אטליז ממש, הרי שלכתחילה אין לו פטור ממתנות הכהונה. נדמה שמבחינת רב נחמן, השותפות הנידונה כאן כמוה כהקמת אטליז בידי הכהן.
הרמב"ן מדייק, שמבחינת התורה הפטור לכהן השוחט קיים ועומד, אלא שבשל מראית עין (אולי מפאת החשש מחוסר ההבנה של השוחטים האחרים) הוא מבוטל. בעלי התוספות מדגישים טעם זה בהקשר לסיפור הנדון כאן: "אלא דמדרבנן גזרו כשהוא (הכהן) טבח ליתן מתנות כהונה, אפילו (אם) הבהמה שלו, (כדי) שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם (ובכך) ליפטר מן המתנות" (תוספות חולין קלב ע"ב, ד"ה: "כשהוא").
ניתן להבין, אם כן, כי רב נחמן מנסה בפסיקתו לכוון ל"רוח ההלכה", ומבקש לצמצם את הפטורים הפוטנציאליים מהפרשת מתנות הכהונה ככל האפשר. מדברי בעלי התוספות, ניתן להסיק כי רב נחמן מבקש להקטין את אפשרות עקיפת החיוב התורני, באמצעות שותפויות המוניות של שוחטים וכהנים, שעלולות לרוקן את המצווה מתוכנה, ולמעשה להעלימה מן העולם.
מבחינה הלכתית, אם כן, יש לרב נחמן על מה לסמוך, אך האם זה מספיק?
אמר ליה: והא רבי טבלא פטרן! –
הכהן העני נחרד מפסיקתו של רב נחמן, שפוגעת בפרנסת משפחתו. מבחינתו, הוא פעל כראוי, לפי ההנחיות ההלכתיות שקיבל מר' טבלא. פסיקת רב נחמן לא רק קובעת כי הוא עבריין, אלא גם מבטלת את סמכות הרב לו הקשיב ומערערת על ההיררכיה הדתית עליה נסמך. בדבריו הוא מבקש הסבר רציונלי שירגיע את הבלבול בתוכו הוא מצוי, ומתוכם עולה גם המצוקה הקשה – הן זו הדתית והן זו הכלכלית – אליה נקלע.
אמר ליה: זיל אפיק, ואי לא - מפקינא לך ר' טבלא מאונך! –
רב נחמן מגיב בעוצמה לזעקתו של הכהן העני: הוא מגרש אותו, מקלל אותו ומשפיל אותו ואת רבו.
רש"י מפרש תגובה זו בעדינות ואת הציור הגרוטסקי והאלים שבדברי רב נחמן, הוא מבין כמטאפורה המדגישה את המחלוקת ההלכתית: דברי ר' טבלא צריכים לצאת מאוזן השומע ולפנות שם מקום לדברי רב נחמן.
אני מסרבת להשתכנע מרש"י, ולאוזניי שלי מגיעה דווקא הכוחניות שבדברי רב נחמן. אלימות הביטוי באמצעותו הוא בוחר להגיב, מרמזת לי שלא (רק) מחלוקת הלכתית מניעה אותו ואת פסיקתו, אלא גם כעס אישי ואולי אף עלבון. ייתכן שאלה נובעים ממה שנתפש בעיניו כניסיון למעקף סמכויות – פנייה אל רב אורח ולא אליו, הרב המקומי.
לכאורה, תומך מהלך הסוגיה בעמדה ההלכתית של רב נחמן, ולכן נדמה שדעת ר' טבלא מוּנעת מאמפתיה אישית-חברתית יותר מאשר מרציונל הלכתי. למעשה, מהתנהלות רב נחמן כאן עולה, שגם לפסיקתו שלו יש בסיס אישי ורגשי.
האם ניתן באמת להפריד בין עמדה הלכתית ובין רגישות אנושית וחברתית?
איני יודעת, אבל אם (גם) ברגשות עסקינן, ולא רק בשיקולים הלכתיים, אני מעדיפה את האמפתיה על פני הכעס ורדיפת הכבוד.
חולין קכו-קלב, ב-ח חשון תשע"ב 30/10-5/11/2011