הדף השבועי: יש מעלה במעילה
הקשר:
המשנה הראשונה בפרק החמישי של מסכת מעילה מציגה מחלוקת בין ר' עקיבא לחכמים ביחס למעילה: "הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש – אף על פי שלא פגם – מעל, דברי רבי עקיבא; וחכמים אומרים: כל דבר שיש בו פגם, לא מעל עד שיפגום, וכל דבר שאין בו פגם, כיון שנהנה – מעל". ר' עקיבא טוען שכל הנאה (שימוש או רווח) מדבר השייך להקדש, נחשב למעילה, גם אם הנאה זו לא גרמה לפגם כלשהו בדבר עצמו. מנגד, החכמים מבדילים בין דברים שהשימוש עלול לפגום בהם, ובין אלה שהשימוש אינו פוגם בהם: בראשונים, שימוש שאינו פוגם לא נחשב כמעילה, ובשנִיים – כל שימוש נחשב כמעילה. הברייתא שתדון כאן, מובאת בתלמוד כחלק מן הדיון במשנה זו.
דיון:
מה הקשר בין מעילה, שינוי ותיקון?
"כִּי תִמְעֹל מַעַל" (ויקרא ה, 15) – אין מעל אלא שנוי –
עבירת המעילה מוגדרת בויקרא ה, 15: "נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם". הברייתא הנדונה כאן דורשת פסוק זה ולומדת ממנו עיקרון הלכתי ורעיוני: "מעל" הוא "שינוי". כלומר, חטא המעילה הוא החטא שבשינוי דבר כלשהו מתפקידו, מקומו או משמעותו המקוריים ו"העברתו" לתפקיד, מקום או משמעות אחרים.
שני צדדים למשוואה שיוצר המדרש כאן: אם מעילה היא שינוי, הרי ששינוי הוא מעילה. האם באמת כל שינוי הוא חטא?
במדרש מתואר דיון בין "פילוסופוס אחד" ובין ר' הושעיה לגבי מצוות המילה. הפילוסופוס (דמות המייצגת עמדות הלניסטיות, שמתפלמסות עם עקרונות יהודיים) תוהה: "אם חביבה היא המילה, מפני מה לא נתנה לאדם הראשון". כלומר – אם רצה אלוהים גברים נימולים, מדוע לא ברא אותם כאלה? תשובתו של ר' הושעיה מעניינת: "כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה – כגון החרדל צריך למתוק, התורמוסים צריך למתוק, החיטין צריכין להטחן, אפילו אדם צריך תיקון" (בראשית רבה, יא). כלומר, אלוהים ברא את העולם כאוסף של חומרי גלם, שתפקידו של האדם הוא "לתקנם" – לעבוד עמם ולעבד אותם, כך שיצליחו למלא "תפקידם" באופן הטוב ביותר האפשרי להם.
במובן מסוים, ניתן לראות בטחינת החיטה לקמח "מעילה" בייעודה המקורי, כמו שאת ברית המילה ניתן להבין כ"מעילה" בגוף שברא אלוהים. ר' הושעיה מבקר גישה זו בדבריו, ומדגיש כי השינוי (לפחות במקרים אלה) הוא תיקון, שהופך את "חומרי הגלם" הברואים מבראשית לטובים יותר, מועילים יותר ושלמים יותר.
לאחר שקבעה הברייתא כי מעילה היא שינוי, היא מביאה שני מקורות מקראיים בהם מופיע השורש מע"ל, ומהם היא מנסה – כך נדמה – לדייק את קביעתה, ולהסביר את משמעותה.
וכן הוא אומר "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל" (במדבר ה, 12) –
המקור הראשון אליו מפנה הברייתא הוא הפסוק הפותח את מה שמכונה "פרשת הסוטה": טקס השקיית האישה הסוטה (שחשודה בניאוף) במים המאררים (בדף קודם, "מנחה נכונה", הרחבתי לגבי טקס זה).
המילים "וכן הוא אומר" מרמזות על כל שהפסוק אמור להדגים את ההגדרה שהובאה קודם לכן ובכך גם להבהיר את משמעותה.
נדמה כי הפסוק מובא כאן כדי להסביר שה"מעילה" של האישה בבעלה דומה ל"מעילה" הנעשית בדבר השייך למקדש: האישה משתמשת במשהו המוגדר כ"קודש" לצורכי חולין; היא מוציאה את מיניותה מתחומי הקדושה של חיי הנישואים, ו"משתמשת" בה במרחב חוּלי, עם אדם שאינה מקודשת לו.
רבנו גרשם מפרש כיצד מדגים פסוק זה את ההגדרה של מעילה כשינוי: "אין מעל אלא שינוי – כגון דמשנהו מקדש לחול; וכן הוא אומר כי תשׂטה אשתו ומעלה בו – שכן משנה מבעלה לבועל". כלומר, לא כל שינוי הוא מעילה, אלא רק שינוי מקודש לחול, כפי שעושה האישה הנואפת, שמשנה את עצמה מחיי קדושה יחד עם בעלה, לחיי חולין – עם בועלה.
בהמשך הסוגיה, מסביר התלמוד את התפקיד ההלכתי של איזכור פרשת הסוטה בהקשר למעילה: "והקישהּ הרחמן (בתורה, את המעילה) לסוטה... (כדי ללמד) שאף על גב דלא פגם (יש כאן מעילה)" (מעילה יט ע"א, התרגום שלי). רש"י מסביר: "דסוטה פגומה ועומדת היא... שקדמה בעילת הבעל לבועל, והיינו בעולה ואפ"ה (ואפילו כך) כתיב וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל". כלומר – האישה הסוטה אינה יכולה עוד להיפגם באיבוד בתוליה, כיוון שממילא היא נשואה ובעולת בעל; הגדרת מעשיה כמעילה מלמדת כלל הלכתי, המתאים לשיטת החכמים במשנה: מעילה בדבר השייך לקודש אינה מחייבת פגימה בו, אם דבר זה אינו יכול להיפגם מן השימוש בו.
מעניין בעיניי, שפירושיהם של רבנו גרשם ורש"י מתייחסים אל האישה הסוטה לא רק כאל מבצעת המעילה ("וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל") אלא גם כאל המושא שלה – היא הדבר השייך לקודש ומוּצא ממנו לשימוש של חולין; היא הדבר שאינו צריך להיפגם כדי ששימוש בו יוגדר כמעילה.
ואומר "וַיִּמְעֲלוּ בֵּאלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי" הבעלים (דה"א ה, 25) –
דוגמא נוספת אליה מפנה הברייתא, כדי להסביר שמעילה היא שינוי נוגעת ביחסי ישראל ואלוהים. כדאי לשים לב שהברייתא יוצרת שינוי בפסוק. במקום "וַיִּמְעֲלוּ בֵּאלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ", גורסת הברייתא "ויזנו אחר הבעלים". זה שינוי שאינו פוגם במשמעות הפסוק, אך מעצב אותו כך שידמה לפסוק הקודם, העוסק באישה הסוטה. המילה "בעלים" מחברת בין נושאי הפסוקים ובאמצעותה מודגשת ההקבלה הרעיונית ביניהם: הן האישה הנואפת הן ישראל, מועלים בקודש חיי הנישואין שלהם עם בעלים/בועלים אחרים.
כאמור, באמצעות דוגמאות האישה הסוטה וישראל העובדים עבודה זרה, מדגימה הברייתא את העיקרון שמעל הוא שינוי. בספרי במדבר נאמר: "אין מעילה בכל מקום אלא שִׁיקוּר" (ספרי במדבר, ב), ובמכילתא נאמר: "אין בגידה אלא שׁקִירה" (מכילתא דר"י, משפטים ג). כלומר – מעילה היא שקר ובגידה היא שקר. מכאן עולה שה"שינוי" אותו משווה הברייתא למעילה, הוא שינוי של בגידה בקודש (או בקידושין) ושקר.
לפי ר' הושעיה לעיל, שינוי יכול להיות גם תיקון, אולם האם רעיון זה חל גם על יחסי הקידושין בין איש ואישה או בין ישראל ואלוהים?
בתארו את אחרית הימים, מנבא הנביא הושע שינוי מהותי במערכת היחסים בין ישראל ואלוהים: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (הושע ב, 18). יחסי הבעלוּת המבוססים על כוח, יהפכו ליחסי אישוּת שוויוניים וקרובים יותר. שינוי זה יקרין על כל מערכות היחסים בעולם, למשל אלה שבין בני האדם ובעלי החיים, ובין בני האדם לבין עצמם: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ" (שם, 20). אם כן, גם שינוי של הקודש (והקידושין) אינו חייב להיות מעילה, בגידה או שקר – לעתים יש בו דווקא המתקה של המציאות הראשונית (כמו אצל החרדל והתורמוס), עשיית העולם שלם יותר (כזה ששורר בו שלום) ותיקון.
מעילה יד-כ, ז-יג אייר תשע"ב 29/4-5/5/2012