הדף השבועי: הלכה בדרך הטבע
הקשר:
המשנה השלישית בפרק הרביעי של מסכת נידה דנה בדימומים נשיים, שהינם יוצאי דופן מבחינה הלכתית. בתוך כך מציגה המשנה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, לגבי טהרת הדימום אצל יולדת שלא טבלה בסיום תקופת נידתה (שבוע לאחר לידת בן ושבועיים לאחר לידת בת). לדעת בית הלל, כיוון שלא טבלה האישה בסיום תקופת הנידה – דמה מטמא. לדעת בית שמאי, משנשלם מספר ימי הנידה לאחר הלידה, אין הדם מטמא עוד, אף אם לא טבלה היולדת. הקטע שיידון כאן מובא במסגרת הדיון התלמודי במשנה זו.
דיון:
במחלוקת במשנה, ניתן להתבונן גם במבט הבוחן את היחס שבין המציאות ובין ההלכה.
רב אמר: מעין אחד הוא, התורה טמאתו והתורה טהרתו –
רב קובע עובדה ביולוגית: מעין אחד יש לכל הדם היוצא מן הרחם. כלומר, לכל הדמים מקור אחד, ואין ביניהם הבדל טבעי כלשהו. לשיטת רב, האבחנה בין דם טהור לדם טמא נעשית על-ידי התורה במישור ההלכתי (או במישור הערכי), אבל לא במישור ה"טבעי".
ולוי אמר: שני מעינות הם, נסתם הטמא – נפתח הטהור, נסתם הטהור – נפתח הטמא –
אף לוי קובע עובדה ביולוגית: שני מעיינות יש לדמים היוצאים מן הרחם, אחד טמא ואחד טהור, ואין שני מקורות אלה יכולים להזרים דם באותה עת. לדעת לוי, האבחנה בין דם טהור לטמא היא אבחנה טבעית, והתורה (או ההלכה) רק מאששת ומנכיחה אותה באמצעים חוקיים.
התלמוד מבקש להבין מהן ההשלכות ההלכתיות של מחלוקת זו. הוא מציע שמדובר במקרה בו יולדת ממשיכה לדמם ברצף מזמן נידתה אל תוך תקופת הטהרה שלה (ימים בהם אין הדימום אוסר אותה על בעלה), או כזו המדממת ברצף המתחיל בתקופת טהרתה וממשיך מעבר אליה.
במקרה זה הגוף הנשי אינו פועל לפי המתכונת שמציגה ההלכה – הטבע אינו משחק לפי חוקי התורה – ולכן עמדותיהם העקרוניות של רב ולוי מקבלות פן פרקטי, והמחלוקת ביניהן מתבהרת.
לשיטת רב, שהדם אותו דם והחלוקה ההלכתית בין ימי טומאה וימי טהרה היא תורנית ועל-טבעית (כלומר, אינה כפופה לטבע אלא ניצבת מעליו), המעבר בין ימי טומאה לימי טהרה הוא קבוע ואינו תלוי ב"סוג" הדם היוצא מן הרחם. להבנתו, הקריטריון היחיד לטומאתו או לטהרתו של הדם הוא ההגדרה ההלכתית של התקופה בה הוא נגלה. מכאן שדימום בתקופת הנידה שלאחר הלידה הוא טמא, דימום בימי הטהרה שלאחריהם הוא טהור ודימום לאחר תקופה זו דינו כנידה (או זיבה) לכל דבר.
לשיטת לוי, שטהרתו וטומאתו של הדם נקבעים על-ידי המעיין ממנו הוא נובע, על-ידי מקורו הביולוגי, מעמדו ההלכתי של רצף הדימום בין תקופות הטומאה והטהרה של היולדת ייקבע על-פי תחילתו: דימום שהחל בתקופת הנידה, בא ממעיין הדם הטמא, ולכן גם אם ימשיך לתוך ימי הטהרה, ייחשב טמא; דימום שהחל בימי הטהרה, בא ממעיין הדם הטהור, ולכן גם אם ימשיך לאחריהם ייחשב טהור.
רב אמר... ולוי אמר –
הדיון ההלכתי הפרקטי מעניין, אולם לא פחות ממנו מעניינת אותי המחלוקת העקרונית בין עמדות רב ולוי. מחלוקת זו, בניסוחים ובדגשים שונים, מלווה את מסכת נידה כולה (לפחות עד עתה). להבנתי, היא מבטאת את ההתלבטות לגבי טיב הקשר שבין ההלכה והמציאות הפיזית או הביולוגית בעולם, לגבי היחס בין ה"תרבות" וה"טבע".
מחלוקת רב ולוי מעניינת בהקשר זה, כיוון שהיא מציעה שתי אבחנות מנוגדות על הטבע עצמו, על מבנה הגוף הנשי. מחלוקתם מגדירה, למעשה, שתי גישות לגבי היחסים בין ההלכה והמציאות: רב מפריד בין הטבע ובין המשמעויות הערכיות (או ההלכתיות) שאנו מעמיסים עליו; לוי גורס שלתופעות הטבעיות יש משמעות ערכית בפני עצמן, וההלכה מתארת או מייצגת אותן.
עמדה שלישית בנושא זה מובאת בתלמוד הירושלמי, מפי ר' ינאי: "מעיין אחד הוא אלא שהוא משתנה" (ירושלמי נידה, פ"א ה"ג). ר' ינאי מציע מעין עמדת ביניים בין רב ולוי. לשיטתו יש מעיין אחד (כדברי רב), ממנו באים כל דמי האישה, אולם טיבו – לטומאה או לטהרה – משתנה מתקופה לתקופה (כדברי לוי). מבחינת רעיונית קרובה שיטת ר' ינאי לשיטת לוי (ההלכה והמציאות חד הנה, ההבדל בין טומאה וטהרה קיים בטבע עצמו), אך מבחינה פרקטית מתאימה שיטתו דווקא לשיטת רב. במקרה שנדון לעיל, למשל, תהא פסיקתו זהה לשל רב, שהרי לשיטתו המעבר מתקופה הלכתית אחת למשנה מחייב מעבר פיזי בין דם טמא לטהור, או להיפך.
המדע מוכיח שעמדתו של לוי על המציאות שגויה: אין שני מעיינות דם בגוף האישה. עובדה זו מאתגרת ומחדדת את השאלה העקרונית – מה צריך להיות היחס בין המציאות ובין ההלכה?
אצל פרשנים שונים, אני מוצאת תשובות שונות לשאלה זו.
הרמב"ם, למשל, מוחק את עמדת לוי, מפסיקתו ההלכתית בנושא זה: "דם הנדה ודם הזבה ודם הקושי (של המקשה ללדת) ודם יולדת ודם טוהר של יולדת – כולו דם אחד הוא, ומן המקור הוא בא, ומעין אחד הוא, ובזמנים בלבד הוא שישתנה דינו" (הלכות איסורי ביאה פ"ו ה"א). כלומר, דין הדם משתנה, לפי ההלכה ולא בעקבות הטבע. הרמב"ם, כמדען המייחס חשיבות למציאות הנגלית, מחד-גיסא, וכאדם מחויב להלכה מאידך-גיסא, מקבל, כמעט בהכרח, את הגישה העקרונית של רב: ההלכה, שפועלת בדרכה וממניעיה שלה, חזקה מן הטבע ואינה מחויבת לו.
לעומת הרמב"ם, החת"ם סופר מציע פירוש דרשני לדברי לוי: "כשאמרו 'מעין טהור' אין הכוונה שיפתח וריד אחר כלל, אלא מעין אחר, וסיבה אחרת בכלל הגוף, שממנה מתמלאים הצינורות האלו בעצמם דם באותן הימים שהם ימי טוהר... דאילו כן (יש וריד אחר) כבר היה מתברר הדבר ע"י הניתוח וכמעשה של קלפטרא בנדה ל' ע"ב, אבל הואיל שהם מעינות – לא ורידים וצינורות – אי אפשר שיתברר הדבר לעולם" (שו"ת חת"ס, ח"ב יו"ד קנ"ד). לדעת החת"ם סופר, דברי לוי לא נתכוונו כלל למציאות פיזית או ביולוגית כלשהי, שניתן לבדקה באמצעות "ניתוח", אלא למציאות רעיונית וערכית. מציאות מטאפיזית זו היא שמתואמת עם ההלכה. כמו הרמב"ם, גם החת"ם סופר מחויב להלכה, אולם הוא אינו מקבל את ההפרדה בינה ובין הטבע. לשיטתו, המשמעות הערכית וההלכתית קיימת בטבע עצמו. כאשר – כמו במקרה של לוי – משמעויות אלה אינן נראות במציאות ממש, יש "לקרוא" את הטבע באופנים מטאפוריים, כדי לרדת לשורשו המטאפיזי המתואם לחלוטין עם ההלכה.
גילויים על המציאות הטבעית מתחדשים עלינו בכל יום. מה תהיה התגובה ההלכתית של כל אחת מהשיטות שנזכרו לעיל?
דומני שרב לא יראה שום צורך לשנות את ההלכה בעקבות השינויים בידיעותינו על הטבע – להלכה הרי אג'נדה ערכית משלה, שאינה כפופה לטבע. לפני לוי עומדות שתי ברירות: לפרש את ההלכה כך שתתאים לידיעותינו על המציאות הטבעית ואולי אף לשנות אותה בהתאם, או (כפי שבחר החת"ם סופר) לפרש מחדש את המציאות כדי שתתאים להלכה, ולהסתכן בגלישה לסמליות מטאפיזית שאין לה דבר עם החיים עצמם.
נידה לד-מ, ד-י תמוז תשע"ב 24-30//2012