הדף השבועי: הכנסה לאורחים
תרגום:
רב יצחק בנו של רב משרשיא נקלע לבית רב אשי. הביאו לו גבינה – אכל, הביאו לו בשר – אכל, ולא שטף ידיו (בין לבין). אומרים לו: והרי שנה אגרא, חמיו של רבי אבא "עוף וגבינה נאכלין באפיקורן", (מכאן) שעוף וגבינה כן, בשר וגבינה לא! אמר להם: אלה הדברים (אמורים) בלילה, אבל ביום הרי אני רואה.
הקשר:
הפרק השמיני של מסכת חולין עוסק בהפרדות הנדרשות בהלכה בין בשר וחלב. המשנה הראשונה בפרק זה מגדירה כי דגים וחגבים אינם "בשר". בנוסף מביאה המשנה את דעת בית שמאי, הקובעת כי "העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל". את דעת בית הלל, כי העוף "לא עולה ולא נאכל" מסייגת המשנה: "בשולחן שאוכל עליו, אבל בשולחן שסודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש". מכאן שגם לעוף מעמד הלכתי שונה במקצת מלבשר. הסיפור שיידון כאן מופיע במהלך הדיון התלמודי במשנה זו.
דיון:
האם יש לשטוף את הידיים בין אכילת בשר וגבינה, וכיצד ניתן להתנקות מחטא הפגיעה באורח?
אייתו ליה גבינה – אכל, אייתו ליה בשרא – אכל, ולא משא ידיה –
סעודות משותפות הן מפגש חברתי. בסיפורי התלמוד מוצגות הסעודות, פעמים רבות, כזירת התמודדות הלכתית בין דעות ועמדות שונות. לעיתים, התמודדות זו נראית "מבוימת", כאשר בעלי הבית בוחנים את האורחים על ידיעותיהם ההלכתיות ומנהגיהם, ומזמנים דיון בעקבות מעשיהם.
בסיפור הנדון כאן, סועד רב יצחק בנו של רב משרשיא על שולחנו של רב אשי. במהלך הסעודה מוגש לפניו בשר, לאחר שהוגשה לו גבינה. ייתכן שאלה מנהגי האכילה הרגילים בבית רב אשי, אבל אפשר שזהו סוג של מבחן המוצג בפני האורח, לבדוק כיצד ינהג.
רב יצחק אינו שוטף ידיו בין מנה למנה ובעלי הבית מגיבים.
והא תאני אגרא חמוה דרבי אבא "עוף וגבינה נאכלין באפיקורן" – עוף וגבינה אין, בשר וגבינה לא! –
בקטע התלמודי הקודם לסיפור זה מוזכרים דבריו של אגרא, חמיו של רבי אבא: "עוף וגבינה נאכלין באפיקורן". רש"י מפרש את המילה "אפיקורן" מלשון "הפקר": "שאינו נזהר בהן". פירוש נוסף למילה ייחודית נגזר מן הדמיון למילה היוונית "אפיכולמה", שמשמעה "התדבקות" או "התקשרות". בכל מקרה נדמה שהכוונה היא שניתן לאכול עוף וגבינה בלא הבדלה כלשהי ביניהם. התלמוד מוסיף שאגרא עצמו פירש את דבריו: "בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה". כלומר, לדעתו של אגרא ניתן לאכול עוף לאחר גבינה בלא לשטוף את הידיים והפה בין מנה למנה.
בעלי הבית, המופתעים ממנהגו של רב יצחק, מעמתים אותו עם אמירת אגרא. לטענת המארחים, דבריו של אגרא עוסקים בעוף בלבד, אולם באכילת גבינה ובשר אין לנהוג "באפיקורן" ויש חיוב לשטוף את הידיים והפה ביניהם. השטיפה יכולה להוות הפרדה טקסית בין אכילת גבינה ובשר, אך נדמה שיש לה גם תפקיד פיזי ממש: מניעת ערבוב ביניהם בגופו של הסועד.
העימות שמזמנים המארחים יכול להיראות כשיחה מעניינת סביב שולחן האוכל, אך נדמה לי שאין להתעלם מכך שיש בו יותר מצליל של התקפה על מנהגי האורח, ובמובן מסוים גם השפלה שלו. אם טעה רב יצחק במעשיו, יכולים דברי מארחיו לגרום לו אי-נוחות לפגוע בו ואף להשפילו ברבים. ה לא רק בלתי הולם, זו גם עבירה הלכתית של ממש.
אמר להו: הני מילי בליליא, אבל ביממא הא חזינא –
מתשובתו, מסתבר שרב יצחק לא טעה, אלא נהג בכוונת מכוון. עמדתו ההלכתית נותנת טעם במעשיו. לדעתו, אגרא אכן מדבר על אכילת עוף בלבד, אולם הזהירות היתרה בין אכילת גבינה ובשר נדרשת רק בלילה, כאשר הסועד אינו יכול להבחין האם נותרו שאריות בשר על ידיו או בפיו, ולכן עליו לשטפם ליתר ביטחון. לעומת זאת, כאשר הסעודה מתרחשת ביום, והסועד רואה את גופו שהוא נקי משאריות, אין צורך בכך.
הריטב"א מעיר כאן הערה הלכתית מעניינת: "יש אומרים שבמקום שיש נרות הרבה, כגון בחופה, דינו כיום, וראוי להחמיר" (חידושי הריטב"א, חולין קד ע"ב). נדמה שהוא מקבל את הטעם ההלכתי של דברי רב יצחק, ומכיר בכך שבימיו (קל וחומר בימינו) "לילה" ו"יום" אינן הגדרות מתאימות, שכן ההיגיון אומר שיש להבדיל מבחינה הלכתית בין "אור" ל"חושך": כאשר הסועד מצוי באור אין צורך בשטיפת הידיים והפה, אם לא דבקו בהם שאריות מזון. למרות הבנתו זו, מסייג הריטב"א את המסקנה ההלכתית וקובע ש"ראוי להחמיר". האם הוא מתכוון שיש להחמיר בסעודות מוארות בלילה, או שמא גם בסעודות ביום אין לנהוג כרב יצחק? ועוד – אם טעמו של רב יצחק הגיוני ובהיר, מדוע ראוי להחמיר ולא לנהוג כמותו?
הדיון ההלכתי בהפרדות בין בשר וחלב ממשיך בתלמוד, אולם הסיפור עצמו מסתיים באמירת רב יצחק "הרי אני רואה". אמירה זו מתייחסת, כאמור, לטעם ההלכתי שלא לשטוף את ידיו ופיו כאשר ניתן להבחין בשאריות המזון, אולם משהו בניסוח שלה מעורר את תשומת לבי. אני שומעת בדברי רב יצחק תרעומת, אולי אפילו עלבון המנסה להסתוות בכעס על הערת מארחיו. אולי בדומה לילד שלגוערים בו הוא עונה בכעס נזוף: "אני יודע! אני יודע!", ומבקש להראות עצמו כאילו עשה מעשהו מתוך כוונה ושיקול דעת ולא בטעות, חס וחלילה. תגובה כזו, בדמיונו של הילד, מצילה אותו מעט מן ההשפלה שבנזיפה, כיוון שהיא מעמידה אותו בעמדת כוח מסוימת, של מי שיודע ובוחר.
המשנה האחרונה במסכת יומא קובעת: "עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר; עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו". ר' אלעזר בן עזריה לומד כלל זה מתוך הפסוק "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז, 30). ר' עקיבא מסביר כיצד מִטהרים לפני ה', באמצעות פסוק: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (יחזקאל לו, 25), ובאמצעות מדרש: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה (ירמיהו יד, 8) – מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל".
המים המטאפוריים שייזרקו על ישראל מאת האלוהים, ואלה שיקיפו אותם במקווה האלוהי, יטהרו אותם מכל חטאיהם. המים השוטפים והמנקים, המאפשרים לידה מחדש (כמו במקרה של גיור, למשל), יחדשו את יחסיהם של ישראל ואלוהים. לעומת ההכרח הקוסמי כמעט של כפרה זו, כדי לכפר עבירות שבין אדם לחברו, יש לטרוח: לרצות את האדם הפגוע, לנסות ולפייס אותו.
לאור דברים אלה, העיסוק של מארחי רב יצחק בניקיון ידיו ופיו נראה לי בעייתי: המים האלוהיים יטהרו, ביום הכיפורים או באחרית הימים, את גופו, אם אכן חטא לאלוהים, אולם כיצד יתנקו המארחים מחטא הפגיעה באורחם?
חולין צח-קד, ד-י תשרי תשע"ב 2-8/10/2011