הדף השבועי: הכל מתחיל בראש
תרגום:
לגיון (צבאי) העובר ממקום למקום ונכנס לבית – הבית טמא, שאין לך כל לגיון ולגיון שאין לו כמה קרקפות (בחזקתו). ואל תתמה, שהרי קרקפתו של ר' ישמעאל מונח בראש מלכים.
הקשר:
במשנה השנייה בפרק התשיעי של מסכת חולין מופיעה רשימה של בעלי-חיים, שלאחר מותם, עורותיהם מטמאים כמו בשרם, וביניהם גם עור האדם. הקטע שיידון כאן מובא בתלמוד בסופה של הסוגיה הדנה במשנה זו.
דיון:
מה ניתן ללמוד על עצמנו מדיון בטומאת החיילות הרומאיים?
ליגיון העובר ממקום למקום ונכנס לבית – הבית טמא, שאין לך כל ליגיון וליגיון שאין לו כמה קרקפלין –
הסוגיה התלמודית נפתחת באמירה מעניינת של עולא, שנותנת טעם להלכה שבמשנה: "דבר תורה עור אדם טהור, ומה טעם אמרו טמא? גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין" (חולין קכב ע"א). לדעת עולא, בעור אדם מת אין באמת טומאה, אבל זו נגזרה כדי להרחיק אנשים מלהשתמש בו. אני תוהה היכן הפיתוי להשתמש בעורות אנושיים, ומדוע הוא גדול כל-כך, עד שההלכה צריכה לשקר, במובן מה, כדי לבלום אותו.
ההלכה המצוטטת בתלמוד כאן, קובעת כי כניסתו של לגיון (וסביר שהכוונה אף לחייל אחד) אל הבית מטמאה אותו, מפני שברשותם של כל הלגיונות נמצאות קרקפות אדם: כיוון שעור אדם לאחר מותו מטמא, גם עם עבר תהליך של עיבוד, החזקתו בתוך הבית מטמאה את הבית כולו.
ניסוח הדברים מתייחס באופן כמעט טריוויאלי לנשיאת הקרקפות, שהן "מזכרות" מן המת, כאילו הייתה זו פעולה הכרחית לכל יחידה צבאית, כמו לבישת מדים או נשיאת נשק.
אני מניחה שפשט הברייתא והתלמוד מכוונים באופן ספציפי ללגיונות רומאיים, שנתפשים בעיניי חז"ל כהתגלמות פיזית של כוחות הרשע בעולם. מתוך כך, סביר שמעשה דוחה ואלים כאיסוף קרקפות ונשיאתן יוחס דווקא להם. למרות זאת, אני תוהה עד כמה ניתן להבין את הדברים גם לגבי צבאות בכלל, אפילו רק באופן מטאפורי: האם אין כוחו של צבא נמדד גם בכמות המתים שהוא מסב לאויביו? האם אין "ספירת הראשים" של חיילי האויב ההרוגים יכולה להיחשב כסוג של איסוף קרקפות? ואם כך, האם אין טומאה כלשהי (ולו מכוח גזירה בלבד, כדברי עולא) בעיסוק הצבאי ואולי גם בחשיבה הצבאית? ייתכן כי יש כאן גם קריאה מרומזת להפריד בין "צבא" ובין "בית", בין המלחמה ובין החיים, על יסוד ההבחנה שבין טומאה וטהרה.
ואל תתמה, שהרי קרקפלו של ר' ישמעאל מונח בראש מלכים –
התלמוד ממשיך בניסוח השלֵו, ההופך את נשיאת הקרקפות לאירוע רגיל וחסר חשיבות לכאורה, גם כשהוא מסביר ללומדים על מה מתבססים דבריו הקודמים. הביטוי "ואל תתמה" מכיר בעובדה שאיסוף עורות בני-אדם מתים ושמירתם בכלי החיילים עלולה לזעזע את מי שמרוחקים מן העיסוק הצבאי ואינם אמונים עליו. באופן פרדוכסלי, דווקא הרגילוּת המופגנת בניסוח, וההרגעה הטמונה ב"ואל תתמה", מדגישות את עוצמת הזוועה. נדמה לי כי יש בדברים האגביים, לכאורה, כדי להזהיר מפני אלימותו של הצבא הרומאי בפרט, ואולי גם של צבאות בכלל.
כדי לפרש את דבריו, נותן התלמוד דוגמא, שאמורה להיות מוכרת ללומדים: קרקפתו של ר' ישמעאל נמצאת בשימוש המלכים הרומאים, המניחים אותה על ראשיהם.
במשנה השלישית בפרק הראשון של מסכת עבודה זרה נכרים חגיהם של הגויים, בהם אסור לשמח אותם, כדי שלא להשתתף באופן כלשהו בעבודת אלילים. בתלמוד, מוסיף רב יהודה בשם שמואל חגיגה ייחודית לרשימה זו: "אחת לשבעים שנה מביאים אדם שלם ומרכיבים אותו על אדם חיגר, ומלבישים אותו בגדי אדם הראשון ומניחים לו בראשו (את) קרקפתו של ר' ישמעאל... ומכריזים לפניו – חשבון האדון שקר, אחיו של אדוננו זייפן... מה תועלת (יש) לרמאי ברמאותו ולזייפן בזייפנותו... אוי לזה כשיקום זה" (ע"ז יא ע"ב, התרגום שלי). שמואל מתאר חגיגה רומאית, שמרכיביה מסמלים את ניצחון רומא על ישראל: הבריא הרוכב על החיגר מסמל את עשו השולט ביעקב, וגם הטקסט המוכרז בקול תוקף את מערכת היחסים הבעייתית בין האחים. קשה להאמין שהרומאים אימצו לעצמם את הסימבוליקה היהודית לפיה עשו – הבן הדחוי – הוא אביהם, או שביום חגם הם קוראים לגאולה עתידית של יעקב וניצחון מוחץ של ישראל על רומא. יש כאן יותר מרמז כי תיאור זה הוא פרי דמיונם של היהודים עצמם, מה גם ששמואל עצמו חי בבבל ולא הכיר את הרומאים מקרוב. אם כך, מעניין כיצד נבחרו ועוצבו מרכיביו של טקס מדומיין זה.
בטקס מוטחת ביעקב ביקורת קשה, על ששיקר לאחיו ופגע בו. שימת הדברים בפי הרומאים אינה מפחיתה מעוצמתם, ובמובן מה מקלה על המבקשים לומר אותה בעצמם. הלבשת הדמות המייצגת את עשו בבגדי אדם הראשון מתאימה למסורת המדרשית, לפיה כותנות העור שהלביש אלוהים את אדם הראשון, הן בגדי כהונה שהגיעו בירושה לעשו כ"בגדי חמודות" (בראשית כז, 15), ואותם הלבישה רבקה ליעקב (וראו בתנחומא תולדות, יב). ייתכן שתלבושת בגדי הכהונה מתקשרת גם לחבישת קרקפתו של ר' ישמעאל, שהיה כהן גדול. מעבר לסמליות, נדמה כי יש בתיאור הטקס הדגשת האלימות והרוע של החוגגים: לא רק שאדם חיגר נאלץ לסחוב על גבו אדם בריא, האחרון גם חובש לראשו קרקפת של אדם מת. ייתכן כי ישנן תרבויות בהן תיתפש חגיגה כזו כביטוי לגיטימי לניצחון ולשמחה, אולם נדמה שעל רקע תרבותו שלו, מבקש שמואל לעורר דחייה כלפי הרומאים ומה שהם מייצגים בעבורו.
התלמוד אינו מסביר כיצד נתגלגלה קרקפתו של ר' ישמעאל כהן גדול לידי הרומאים, לאחר שהרגוהו יחד עם רבן שמעון בן גמליאל, אולם מדרש "עשרת הרוגי מלכות" מציע הסבר משלו: "נשקפה בתו של הקיסר בעד החלון וראתה יפיו של ר' ישמעאל כהן גדול, ונכמרו רחמיה עליו, ושלחה לאביה ליתן לה שאלה ובקשה אחת, ושלח לה הקיסר בתי כל אשר תאמרי אעשה... שלחה לו – אבקש ממך להחיות את נפשו (של ר' ישמעאל); שלח לה – כבר נשבעתי (להורגו); שלחה לו – אבקשך אם כך שתצוה להפשיט את עור פניו כדי (שאוכל) להסתכל בו במקום מראה" (אוצר המדרשים, עמ' 441; נוסח שירי לסיפור זה נמצא בפיוט "אלה אזכרה").
בת הקיסר רוצה לשמר את יופיו של ר' ישמעאל ולכן מבקשת לפשוט את עור פניו לאחר מותו ולהשתמש בו כמראה. האם היא רוצה להתבונן ביפי המת במקום לראות את פניה שלה? האם היא מבקשת מסכה לכסות בה את פניה, ובאמצעותה להתחפש למי שאינה? אולי היא מבקשת לראות בקרקפת מראה לפנימיות נשמתה, לשורשיה התרבותיים והמשפחתיים, שורשי רצח ואלימות, שכן הקרקפת היא זיכרון חי למוות שביצע אביה.
איסוף הקרקפות, אם כן, יכול להעניק כוח – אם כתחפושת המשרה על הלובש אותה מכוחו של בעליה האמיתיים, ואם כסמל לניצחון האולטימטיבי הטמון בלקיחת חייו של אדם אחר. למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זה, הוא מטמא.
חולין קיט-קכה, כה תשרי-א חשון תשע"ב 23-29/10/2011