הדף השבועי: דת מדע מוסר
הקשר:
המשנה האחרונה בפרק השלישי של מסכת נידה פוסקת: "המפלת ...ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה". כלומר, מן היום הארבעים ואחד, יכול הנפל להיות זכר או נקבה ואם אין יודעים בוודאות מה הוא, תהיה האישה בטומאת לידה מספר ימים הכולל בתוכו את שתי האופציות. ר' ישמעאל אינו מסכים: "יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנדה, יום שמונים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה – (כיוון) שהזכר נגמר לארבעים ואחד והנקבה לשמונים ואחד". הקטע שיידון כאן מובא בתלמוד כניסיון להבין מחלוקת זו.
דיון:
מדוע נפסלות תוצאות הניסוי המדעי של קליאופטרה כראיה לטיעון הלכתי?
מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זה וזה למ"א! –
בין החכמים לר' ישמעאל יש מחלוקת האם גמר יצירת מינו של העובּר משתנה בין זכר לנקבה. ר' ישמעאל טוען, שיצירתו של זכר מסתיימת ביום הארבעים ואחד להריון, ואילו יצירת הנקבה מסתיימת ביום השמונים ואחד. החכמים, לעומתו, טוענים שאין הבדל בין המינים בעניין זה: "אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה לארבעים ואחד" (משנה נידה ג:ז). שאלה זו משמעותית לקביעת ימי טומאת הלידה של האישה שהפילה. מספר ימים זה נפסק על בסיס הקביעה התורנית, המבדילה בין תקופות הטומאה אחרי לידת זכר או נקבה (ויקרא יב, 5-2).
כדי לבסס את טענתם, מביאים החכמים דוגמא מן המציאות: קליאופטרה, מלכת אלכסנדרוס, ביצעה ניסוי מדעי בשפחותיה; מניסוי זה התברר שביום הארבעים ואחד להריון ניתן למצוא עוברים שהם זכרים או נקבות; מכאן, שר' ישמעאל שוגה בדבריו, ואין הבדל באורכה של תקופת היצירה של מין הילוד בין זכרים ונקבות.
מהו הניסוי המדעי שערכה קליאופטרה?
רש"י מסביר: "מתוך שעומדות ליהרג ניסו בהם ויחדום לביאה, וקרעו שתיהם לסוף מ' ונמצא אחד זכר ואחד נקבה". כלומר – השפחות הוכנסו להריון, ולאחר ארבעים יום מזמן עיבורן, נותחו ובוצעה בהן הפלה יזומה, רק כדי לבחון את מין העוברים.
אני מודה, שנאלצתי לקרוא סיפור זה כמה פעמים, כדי לנסות ולהתגבר על הגועל והאימה, שעוררה בי האכזריות הטמונה כאן. דומני, שזו הציקה גם לתלמוד, שניסה לעדנה מעט, באמצעות איזכור התחייבותן של הנשים במוות – פרט זה אינו דרוש לסיפור עצמו, או לתהליך הניסוי, אך הוא מדגיש שלשפחות ממילא היה "תאריך תפוגה", כיוון שנגזר עליהן עונש מוות. זה יכול (אולי) להרגיע את החשש שמא בוצעו כאן לא רק אונס והתעללות נפשית, אלא גם סיכון חיים (הכרוך בהפלה יזומה בתקופה ההיא) ואולי אפילו רצח.
גם באיזכור שמה של יוזמת הניסוי והאחראית עליו – קליאופטרה – יש אולי ניסיון לעידון אכזריות הניסוי. העובדה שדווקא אישה היא זו שיזמה ניסוי המתאכזר לנשים יכולה להקל מעט על הזעזוע, שהרי לא יעלה על הדעת שאישה תתעלל כך בנפשן ובגופן של נשים, ולכן יש לצפות שהניסוי בוצע בדרך מכבדת ונעימה ככל האפשר. עובדה זו, כמובן, ניתן להבין גם באופן הפוך לחלוטין, כמדגישה את האכזריות והאלימות של הניסוי – פגיעה של אדם במי שדומה לו, באחיו, יכולה לזעזע יותר מפגיעתו בזר ושונה ממנו. ייתכן שזו אחת השאלות החשובות שעולות מסיפור זה: עם מי מזדהה קליאופטרה ולאיזו "משפחה" היא משייכת עצמה – לאחיותיה הנשיות, או לאחיה ולאחיותיה המלכותיים (ששפחות ועבדים אינם נחשבים בעיניהם כבני אנוש)?
אמר להן: אני מביא לכם ראייה מן התורה –
ר' ישמעאל אינו מקבל את תוצאות הניסוי כמחייבות. להבנתו, פרשנותו לתורה חשובה, משמעותית ובעלת משקל רב יותר לפסיקת הלכה, מאשר ניסוי מדעי כלשהו.
לפי התלמוד, ההוכחה התורנית לשיטת ר' ישמעאל עולה מן הפסוקים בויקרא יב, 5-2: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא... וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם". חזרת הפועל "תלד" גם בפסוק המדבר על לידת בת, מלמד לדעת ר' ישמעאל, שימי יצירת הנקבה כפולים מימי יצירת הזכר.
איני בטוחה בעוצמתה של הוכחה זו, אולם עובדה היא ששיטת החכמים אינה מגובה בפסוקים או בדרשות עליהם, ונקודה זו מסמנת "ניצחון" בית-מדרשי לר' ישמעאל. התלמוד מעיר על כך בהמשך הסוגיה, כאשר הוא מנסה לברר מדוע חוזרת המשנה בסיפא שלה על דעת החכמים שזמני יצירת זכר ונקבה בהריון זהים, אם כבר הובאה עמדה זו כקביעה מחייבת ברישא. לכאורה, פשוט שבעת מחלוקת בין יחיד (ר' ישמעאל) לרבים (החכמים), תיפסק ההלכה כדעת הרבים. למעשה, טוען התלמוד: "מסתבר טעמו של ר' ישמעאל, שמסייע לו הפסוק (ולכן) באה להשמיע לנו (המשנה, שוב את דעת החכמים)" (נידה ל ע"ב, התרגום שלי). כלומר, יש צורך בחזרה על דעת החכמים, דווקא מפני שאין להם בסיס תורני לכך.
ואתם מביאין לי ראייה מן השוטים? –
ר' ישמעאל מדגיש את תקפות טענתו באמצעות התבססות על התורה, ובו בזמן תוקף את החכמים על כך שהם מסתמכים על "שוטים". המושג "שוטה" אצל חז"ל מתייחס למי שאין בו דעת להבחין בין טוב לרע, מי שאינו מכפיף עצמו לנורמות ההתנהגות החברתית הסבירה. פעמים רבות מתפרש ביטוי זה כמתייחס לחולי נפש.
במקבילה לסיפור, בתוספתא (נידה פ"ד הי"ז), מוסבר שהניסוי של קליאופטרה לא נערך על-פי קריטריונים מדעיים מספקים ולכן תוצאותיו אינן קבילות. לדעתי, הבחירה של התלמוד בכינוי "שוטים" – שאינו נמצא בתוספתא – מדגישה שכאן אין מדובר רק בביקורת "אקדמית" על תהליך הניסוי, אלא במתקפה מוסרית וערכית על עורכיו. להבנתי, ר' ישמעאל מאמין, שלניסוי אין תוקף מפני שהוא נעשה על-ידי מי שאין בהם דעת, מי שאינם נוהגים לפי החוקים והנורמות החברתיות המקובלות, מי שהם חולי-נפש.
במציאות הטבעית והאנושית ניתן למצוא דוגמאות המוכיחות (כמעט) כל מוזרוּת אפשרית. האם יש דרך להבחין בין דוגמאות אליהן יש להתייחס ועליהן יש להסתמך, ובין אלה שמותר (ואולי אף צריך) להתעלם מהן?
דומני, שהסיפור הנדון כאן מציע כלים להבחנה כזו.
מיד לאחר סיום הדיון התלמודי בסיפור זה, הוא מובא שוב (בנוסח מעט שונה, כאשר תוצאות הניסוי אחרות), כראייה דווקא לשיטת ר' ישמעאל. למרות ההיפוך הספרותי, ובהתאם אליו גם השינוי בטיעונים ההלכתיים של כל צד, התגובה לניסוי נשארת זהה: "אין מביאין ראיה מן השוטים". כלומר, אי-אפשר ללמוד דבר מדוגמא זו – לא רק מפני שהתוצאות מפוקפקות (בשני סיפורים זהים על אותו ניסוי, התוצאות הפוכות), אלא בעיקר מפני שהמציאות המתוארת כאן אינה סבירה ואינה עומדת בקריטריונים להתנהלות חברתית ותרבותית נורמלית. התהליך הניסויי מעוות כל-כך מבחינה מוסרית, עד שאי אפשר ואפילו אסור להסתמך על תוצאותיו בפסיקת ההלכה.
ההבחנה בין דוגמא שיכולה להוות ראיה לעמדה הלכתית ובין דוגמא שאינה כזו, אינה מוּנעת, אם כן, רק מטעמים "מדעיים", אלא גם ובעיקר מעקרונות ערכיים. כמו ההבנה של התורה, גם ההבנה של המציאות מחייבת שימוש בכלים מוסריים. אלה מהווים מרכיב הכרחי בארגז הכלים של הדנים בהלכה ושל הפוסקים אותה.
נידה כז-לג, כז סיון-ג תמוז תשע"ב 17-23/6/2012