הדף השבועי: בכור המהפכה

רבי חנינא הוה רגיל ושקיל ומהדר. חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמיה, אמר ליה: לא גמרת ויהיבת מידעם ביש, הילכך אין בנו פדוי (בכורות נא ע"ב)

תרגום:
ר' חנינא (הכוהן) היה רגיל ולוקח (פדיון מן האב) ומחזיר. ראהו לאותו איש שהיה הולך ובא לפניו (לאחר שנתן לר' חנינא את הפדיון), אמר לו (ר' חנינא): לא גמרת ונתת דבר רע (עשית), לכן אין בנו (כלומר, בנך) פדוי.

הקשר:
הפרק השמיני של מסכת בכורות עוסק בבכורות האדם. המשנה השמינית בפרק זה קובעת כי פדיון הבכור חייב להיעשות בכסף, וכל עוד לא ניתן הכסף בפועל הבן אינו נחשב פדוי. עוד מעירה המשנה, כי "אם רצה הכהן ליתן לו (לאב, את הכסף חזרה בתור) מתנה – רשאי". הסיפור שיידון כאן הוא חלק מהדיון התלמודי במשנה זו.

דיון:
מהו "פדיון הבן" ומה יכולה להיות משמעותו הערכית הרלוונטית לאחר החורבן?

רבי חנינא הוה רגיל ושקיל ומהדר –
מצוות פדיון הבן הבכור נלמדת מן הפסוק בבמדבר יח, 15: "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה". בעיקרון, כל הבכורים מוקדשים לה' ולמקדש, אבל את הבהמות הטמאות ואת בכורי האדם – אותם אסור להקריב – יש לפדות מן הכוהנים בכסף.
ר' חנינא, הכוהן, היה רגיל לקבל את כסף פדיון הבכור מן האב, ומייד להחזירו לו. בכך הוא עמד בהגדרות המשנה, שאינה מתירה לאב לפטור עצמו מתשלום הפדיון לכוהן, אך מאפשרת לכוהן להשיב את הכסף לאב כמתנה. ברייתא, המובאת בתלמוד, תומכת בנוהל זה ומעגנת אותו בדוגמא: "נטלוֹ (הכוהן את הכסף) והחזירוֹ לו (לאב) – יצא (האב ידי חובת פדיון). וכך היה מנהגו של רבי טרפון שהיה נוטל ומחזיר. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: קיים זה הלכה זו" (בכורות נא ע"ב).
הערתם של החכמים על מעשיו של ר' טרפון תמוהה במקצת: הכוהן אינו מצוּוה להחזיר את הכסף לאב, אלא רק מותר בכך, מדוע אם כן מדגישים החכמים כי ר' טרפון "קיים הלכה"?

התלמוד מנסה להסביר את דברי החכמים, כשבח לר' טרפון על הלכה נוספת אותה הצליח לעשות, אולם אני מודה שהסבר זה נראה לי בעייתי במקצת, ואני מעדיפה כאן את פירושו של רבנו גרשֹם: "שגילה לכל שהלכה כן, שרשאי להחזיר" (התרגום שלי). כלומר, "קיים" כאן אין משמעו רק "עשה", אלא גם "יצר" או "הנכיח": החזרת כסף הפדיון בידי ר' טרפון היוותה דוגמא לחיקוי בעבור כוהנים אחרים, כמו ר' חנינא. מעשיו של ר' טרפון הם שקיימו ברבים את מנהג החזרת כסף הפדיון לאב, ובכך הפכוהו ל"הלכה".

בשל התנהלותם של כוהנים כר' טרפון ור' חנינא, ההיתר להשיב את הכסף לאב הפך למנהג כמעט מחייב. מצד אחד, יש בכך הרבה מן החיוב: הכוהנים כבר אינם משרתים בקודש בשום דרך, אין עליהם כל אחריות ציבורית (את זו, לקחו על עצמם החכמים), ואין שום סיבה פרקטית לכך שיקבלו כספים מן הציבור, בלא כל תמורה. מן הצד השני, העובדה שכל הכוהנים מחזירים תמיד את הכסף לאבות, עלולה להפוך את פדיון הבן לחסר משמעות, ולמשהו שערכו טקסי בלבד, אם בכלל.

חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמיה –
ייתכן שהאב הנדון כאן, מכיר את המנהג הרווח בין הכוהנים להשיב את כספי הפדיון, וייתכן שהוא מכיר רק את דרכו האישית של ר' חנינא עצמו. בכל מקרה, הוא מחכה – באופן אקטיבי למדי – לקבל את כספו בחזרה.
האם אפשר להאשים אותו?
אם האב אינו רואה בטקס פדיון בנו מעשה שיש בו משמעות "אמיתית" לחייו – ערכית, חינוכית, דתית או פרקטית – אני יכולה להבין מדוע אינו מוכן לתת מכספו מתנה לכוהן, במיוחד בעת הולדת בן בכור, עת ההוצאות הכלכליות בבית עולות. אם הוא חש מחויב רק לקיומה של המסורת הטקסית, הרי הטקס תם ועכשיו, לכאורה, הוא זכאי לקבל את כספו חזרה.

לא גמרת ויהיבת מידעם ביש, הילכך אין בנו פדוי –
ר' חנינא אינו מקבל את התנהלות האב ומודיע לו שמבחינתו אין הבן פדוי כלל.
לדעת ר' חנינא, התנהלותו של האב לאחר נתינת הפדיון מחשידה את מעשיו לכתחילה: כיוון שהוא מבקש להשיב אליו את הכסף, מסתבר שמראש לא היה בכוונתו לתת באמת את הכסף לכוהן. אם כך, הרי שלא הייתה לו "גמירות דעת" – הבנה, הכרה והסכמה למעשה הנתינה – ועל כן נתינתו חסרת תוקף הלכתי. כיוון שכסף הפדיון ניתן לכוהן באופן שאין לו תוקף משפטי, הפדיון מבוטל והבן אינו פדוי.

שאלות מעניינות רבות ניתן להעלות מתוך דברי ר' חנינא כאן, וכל פרשן בחר לעצמו את אלה מתוכן שהיו קרובות לליבו.
בעלי התוספות, למשל, שואלים מה הטריד את ר' חנינא, ומסבירים שהוא חשש לקבל כספי פדיון שלא ניתנו כ"מתנה גמורה" – כלומר, כזו שנותנהּ אינו מצפה להחזר כלשהו – כיוון שבקבלת כספים כאלה יש מראית-עין של "כהן המסייע בבית הגרנות" ומקבל את מתנות הכהונה כשכר-עבודה ולא כמתנה האמורה בתורה.

רש"י מתלבט האם פדיון הבן תקף כל עוד לא ישיב הכוהן את הכסף לאב (כיוון שמעשהו הרע של האב הוא בעצם בקשת כספו חזרה), או שמא הוא מבוטל, גם אם ישאיר הכוהן את הכסף ברשותו (משום ששורש הרע נעוץ בגמירות דעת האב כבר בשעת הנתינה).
אני קוראת את פסיקתו של ר' חנינא ובוחרת לשאול, מה הוא מבקש ללמד את האב?
ההצהרה כי הבן אינו פדוי, יכולה להישמע מוזרה – האם יש לה בכלל משמעות פרקטית? בית המקדש כבר מזמן אינו קיים, ובן זה לא יוכל להילקח לשם. מדוע, אם כן, חשוב לר' חנינא לומר זאת?

ייתכן שמתוך מחויבות לשמירת המסורת וחשש מפני היעלמותה, מבקש ר' חנינא להעניק לפדיון הבן הבכור משמעות שתהיה רלוונטית לאב. משמעות כזו יכולה להתגלות בפירוש "פדיון הבן" כהכרה בכך שהתינוק לא שייך להוריו, שהוא ניתן להם במתנה ולמשמרת, ואת הזכות לגדלו ולחנכו עליהם לקנות במאמץ (למשל, בכסף שהם מסכימים לתת לכוהן, אפילו באופן סמלי בלבד). משמעות נוספת יכולה להתגלות בהתייחסות אל טקס הפדיון כאל תרגול של שחרור אחיזה ובעלוּת: וויתור על בעלוּת הוא שלב ראשון בדרך להיות הורה ראוי וטוב – אם האב אינו מצליח לשחרר את אחיזתו בחמישה שקלי כסף, כיצד יתמודד עם בנו משיגיע לבגרות?

איני יודעת בוודאות מה מבקש ר' חנינא ללמד את האב, אולם אני יכולה להבין את כעסו על הקלקול בטקס. מי שחש מחויב לקיים את המסורת ואת טקסיה, קשה לו לצפות בהפיכתם לכלי ריק, חסר משמעות ערכית רלוונטית. השילוב בין "שמרנות", המבקשת "לעשות הכל כפי שהיה", ובין חוסר עניין בתוכן ובמשמעות, היא זו שמאפשרת את זילוּת הטקס וביזויו. בדברי ר' חנינא אני שומעת כאב גדול על כך, ועם כאב זה אני יכולה להזדהות.

בכורות מח-נד, ו-יב טבת תשע"ב 1-7/1/2012