חפש  

דף הבית >> ויצא 2
לפרשת ויצא (2)

 
יעקב יוצא מבית אימו לבנות לו משפחה חדשה: ארבע נשים, שנים עשר ילדים, הרבה שקרים והמון כאב.
 
וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:
וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ:
וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא:

(בראשית ל, 16-14)
 
מי שגדל בבית בו האהבה ניתנה במסורה ומתוך אינטרסים;
מי שאימו לא אהבה את אחיו, והוא עצמו זכה באהבת אביו רק במירמה -
נגזר עליו להקים משפחה שהאהבה בה נסחרת כאמצעי לחימה בקרב גורלי.
מוזר, הלא הכל התחיל באהבה גדולה על יד הבאר.
 

עליה ועליו / ט.כרמי

הוא עוצם את עיניו לאט, לא בבת אחת,
ומנסה להזכר בפניה מלפני רגע.
כאשר ראה אותם אמר לעצמו:
לעולם לא אשכח את הפנים האלה.
 
החורון החם הזה,
אין-אונים, אין-מגן.
המצח הרם הזה
הנותן אמון בידי.
השפתים האלה
האומרות: אין מלים,
רק שער שחור, רפוי,
שקט כנשימתי.
 
כן, היא נושמת
וכולה שלי.
שמורות עיניה
אין להן שומר.
לא מה-מלילה, מה-מיום,
כאילו אין סימן ואין שואל,
אין שחר ואין עת,
אין ישנה, אין ער –
 
אבל הוא איננו יכול להזכר.
הוא שואל את עצמו, למה,
הלא אמרתי לעצמי?
מה נשאר – אם זה איננו?
וכבר הוא חושב על עצמו,
לא עליה.



 
לייבסיטי - בניית אתרים