חפש  

דף הבית >> זה היה עוון סדום-ויגש
"זה היה עוון סדום" - לפרשת "ויגש"
 
שני עניינים עיקריים בפרשתנו – המפגש המחודש של יוסף עם משפחתו, במהלכו הוא מתגלה לפניהם, והרפורמות הכלכליות שעורך יוסף במצרים, במהלכן הוא דואג לכלכל את המצרים בשנות הרעב ויוצר (או מנציח) בארצו המאמצת משטר היררכי, שמרכזו בניתוק העם מאדמתו ובהפיכת האיכרים לשעבר לעבדים בהווה ולעתיד.
 
עיקרה של הרפורמה הכלכלית של יוסף, הוא במירכוז הכוח הכלכלי בידיו (כמשנה למלך מצרים): לאחר שדאג לאגור את התבואה שצמחה בשבע שנות השובע, הוא מלקט אל בית פרעה את כל הרווחים ממכירת המזון, וכשבידי האנשים לא נשאר כסף לשלם בעבור מזונם, והרעב גובר, הוא מוכר להם את התוצרת החקלאית (שהם עצמם גידלו) תמורת רכושם (בראשית מז, 17-15). כאשר גם הרכוש מתדלדל, והרעב עדיין מכה, מאפשר יוסף להמוני העם לקנות את מזונם בתמורה לאדמתם (אדמת אבותיהם מימים ימימה! בניגוד גמור לתפיסת העולם המוסרית, התוקפת את אחאב על דרישתו מנבות למכור לו את כרמו, ואפילו בכסף מלא. וראו במלכים א', פרק כא). כשהאדמות מועברות לרשותו, מניע יוסף את המון העם המצרי, מאדמותיהם אל הערים (מז, 21-18), ובכך מנתק את הקשר המסורתי העמוק בין אדם ואדמתו, ומחליש את חוסנם של אנשים, שזהותם וכוחם נובעים לא מעט מן הקשר שלהם אל נחלת אבותיהם. לכאורה, ניתן היה להבין כי פעולות אלה של יוסף, הן הכרח כלכלי בשנות רעב, וכי כל מעייניו הם לטובת המון העם המצרי והצלתו בשנים קשות של מחסור. אבל, גם מניעים של נדיבות ודאגה, אינם מחוסרי אג'נדה פוליטית, וראוי לשים לב, כיצד התורה מדגישה את סדר היום הפוליטי, ואינה מסתירה מאיתנו את שיקולי הכוח וההיררכיה שמאחורי מעשי יוסף – "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם" (מז, 22) – יש מי שהחלוקה מחדש של המשאבים אינה חלה עליהם, יש מי שמזונם מובטח גם בשנות רעב, ונחלותיהם נשארות בידיהם, גם כשכל העם נודדים מביתם בפקודת המלך.
שיאה של הרפורמה הכלכלית של יוסף, הוא במכירת המצרים את עצמם לעבדות עולם לפרעה – בתמורה למזון בשנות הרעב, הם מוכרים את עצמם ואת בני ביתם לעבדים למלך, ובטוחים כי יש בזה הצלה גדולה. "החיתנו!" הם אומרים ליוסף, והתורה מחייכת אלינו מתוך דבריהם בחיוך ציני, של מי שיודע את המשך הסיפור.
 
סופו של סיפור המפגש בין יוסף ומשפחתו, בחלק הראשון של הפרשה, הוא בהבאתם של יעקב ובני ביתו אל ארץ גושן. משפחתו של יוסף אינה משפחה חקלאית, הם עוסקים ברעיית צאן, ועניין זה מודגש כמה וכמה פעמים בפרשה. בארץ חקלאית כמצרים, רועי הצאן נחשבים פרזיטים, הנהנים ומתפרנסים מעבודתם הקשה של החקלאים ובעלי האדמות. כאשר גובר הרעב במצרים, ועובדי האדמה ובעליה, נאלצים למכור את רכושם ונחלתם למלך, בתמורה למזון אותו הפיקו בעצמם מאדמתם שלהם, נהנים בני משפחת יוסף – שלא טרחו ולא עמלו ולא גידלו תבואה – מלחם כפי צרכיהם: "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף" (מז, 12). עובדה זו יכולה להרשים, ואף לעורר התרגשות – הנה לפנינו תיקון המעוות הקדום: דאגת האח הדחוי, הסולח למשפחתו ומחזיר להם שלא כגמולם. אולם הפסוק הבא מיד מחזיר אותנו למציאות המצרית, ומעורר אותנו הקוראים, לפקוח עינים לעיוות המוסרי שנעשה כאן בריש גלי – "וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב" (מז, 13). אין לחם בכל ארץ מצרים! אין לחם למי שעיבדו את אדמתם, והוציאו ממנה לחם בזיעת אפיהם! אבל יש לחם, למי שמקורב אל בית המלך – לכהנים ולבני משפחת יעקב, הזרים זה מקרוב באו, רועי הצאן שאינם תורמים לגידול התבואה אלא פוגמים בה בשלחם את צאנם לרעות...
 
משפחתו של יעקב, שבעת הלחם, אינה ערה לתהליך החברתי והכלכלי המתרחש סביבם. הם אינם ערים לכאבם של המאבדים את אדמתם למלך, הם חרשים לקריאת ה"החיתנו" שתתחלף (כך יש לשער) בזעקת שבר בעוד שנים מספר. אין זה מפתיע כל עיקר. הרי כבר פגשנו אותם אוכלים לחם להנאתם בעת שהעולם סביבם מתהפך. זו דרכם: כאשר הם אוכלים, הם נאטמים לרעבים העומדים לצדם – "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם..." (לז, 25-23).
למרות שיוסף השלים עם אחיו וסלח להם, ולמרות שהם מתחרטים וכואבים על התנהגותם כלפיו, תיקון של ממש בדרכם הרעה לא נעשה – עדיין השובע מעוור את עיניהם, והלחם אוטם את אזניהם. האטימות הזו, היא חטאה הגדול של חברה אנושית, ויש הטוענים כי היא היא מידת סדום הידועה לשמצה – "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה" (יחזקאל טז, 49).
 
גם אם אנחנו איננו מודעים לבעייתיות הנשקפת ממהלכי יוסף, ואיננו ערים לעיוות החברתי והמוסרי שבהתנהלות משפחת יעקב במצרים,  התורה אינה שוכחת ואינה סולחת. פרשת ויגש, מזכירה שוב ושוב את העתיד לבוא, את תחילת ספר שמות, באמצעות רמזים מטרימים: החזרה על רשימת בני יעקב ומשפחותיהם, בדיוק כמו בפרק הפתיחה של ספר שמות; הדגשת מכירת העם לעבדים ותיאור המצאת שיטת העבדות במצרים; סיום הפרשה בפסוק "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" ועוד. באמצעות אלה, מזהירה אותנו התורה, שמה שנראה היום כשובע וכשלווה, עלול להתהפך בכל רגע, שאטימות ועיוורון לרעב הפושה מסביב סופן רע, שכאשר השיטה רעה ופוגענית גם קרבה למלכות אינה מהווה חסינות עולמית בפניה, שכן יבוא היום "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א, 8).
 
בפרשת "ויחי" ילמד אותנו יוסף על הפער בין מחשבתם של האחים לבין התכנית האלהית – "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה"(נ, 20). אבל גם הבנתו של יוסף מוגבלת: מה שנראה כהצלה מרעב וכאיחוד משפחתי מרגש, בפרשת "ויגש", מתברר בפרשת "שמות" כמלכודת דבש אל חיים איומים של עבדות. 


 
לייבסיטי - בניית אתרים