חפש  

דף הבית >> תקווה היא לפעמים מדרש על המציאות

התקווה היא, לפעמים, מדרש על המציאות
 
הגדרתו הראשונה של מילון אבן שושן למילה "תקוה" היא: "תוחלת, ציפיה לדבר מה נעים וטוב מלוּוה הרגשה כי הוא בו יבוא, אמונה בסיכוי שיתגשם". תקוה, אם כן, היא הכישרון לראות אל מעבר למציאות הקונקרטית – העלולה להיות קשה ובלתי נעימה – ולצפות לכך שהטוב יגיע אלינו, בסופו של דבר. ההגדרה השניה של המילון למילה תקוה היא: "רצועה, חבל, פתיל". אולי התקוה אינה רק הציפיה לטוב, אלא גם הכלי, החבל, באמצעותו אנו מושכים עצמנו כדי להגיע אליו. 

הסיפור המסיים את מסכת מכות בתלמוד הבבלי (מכות כד ע"א-ע"ב) מספר על התמודדותם של החכמים עם חורבן ירושלים והמקדש:
       שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי      
       הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים?

מנהגי האבלות של החכמים (רבן גמליאל, ר' אלעזר בן עזריה ור' יהושע) ובכיים הם התגובות שהיינו מצפים להן מול בית המקדש החרב. צחוקו של ר' עקיבא הוא זה שנראה מוזר ויוצא דופן. האם אינו רואה את החורבן? האם אינו חש את הכאב שבמציאות?
        אמרו לו, מקום שכתוב בו: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר א, 51),  ועכשיו שועלים הלכו בו - ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק!
        דכתיב: "וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ" (ישעיה ח, 2). וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה
        במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן
       שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ" (מיכה ג, 12), בזכריה כתיב: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם" (זכריה ח, 4) - עד שלא נתקיימה נבואתו
       של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה
       מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.


בתשובתו מסביר ר' עקיבא לחכמים את הדרך הנכונה, לשיטתו, להתמודד עם המציאות: אם במדרש על התורה הם "מפגישים" שני פסוקים, מעמתים ביניהם, ולומדים מזה על זה, כך הם אמורים לעשות גם עם ההיסטוריה. התורה והחיים מעורבבים זה בזה. אם נתקיימה נבואת הזעם במלוא נוראותיה, ברור שתתקיים גם נבואת הנחמה על כל נפלאותיה. ר' עקיבא אינו מתעלם מן החורבן ואינו עיוור לכאב, אלא רואה בתוכם את העתיד הטוב המאפשר לו לשמוח כבר בהווה. כיוון שנבואת הנחמה תלויה בקיומה של נבואת החורבן, המבט על האבל והקבלה שלו, הם אלה שמאפשרים את התקוה.

המדרש, באמצעותו בוחן ר' עקיבא את ההווה, את הקיים, ובאמצעותו הוא מביט גם בעתיד, משמש לו כחבל של תקווה המושך אותו אל מעבר לכאן ולעכשיו, אל הגאולה.

ומהי אותה גאולה, לפי ר' עקיבא? מהי התקווה אליה הוא נושא עיניו? לא תיאור של בית המקדש העתידי, על יופיו והדרו אלא מציאות של שלווה ורוגע, בה זוכים גברים ונשים לחיים ארוכים ושמחים. אולי נתן ללמוד מכך שהתיקון למציאות השבורה אינו טמון בהכרח בבניה הפיזית של החורבות, אלא אולי דווקא בדגש על ריפוי האדם. ריפוי כזה יכול להתחיל במשיכה יומיומית בחבל התקוה, בהתקדמות לעתיד טוב יותר.  
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים