חפש  

 


תוך תוכה של התוכחה

הדף השבועי: ה-יא שבט תשע"ב  29/1-4/2/2012

 
אמר רב נחמן בר יצחק, ושלשתן מקרא אחד דרשו: וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת" (שמ"א כ, 30), וכתוב: "וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ (שמ"א כ, 30). למאן דאמר עד הכאה, דכתיב: "לְהַכֹּתוֹ"; ולמאן דאמר עד קללה, דכתיב: "לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ" (שם, 30); ולמאן דאמר עד נזיפה, דכתיב: "וַיִּחַר אַף שָׁאוּל". ולמ"ד נזיפה, הכתיב הכאה וקללה! שאני התם, דאגב חביבותא יתירא דהוה ביה ליהונתן בדוד, מסר נפשיה טפי (ערכין טז ע"ב)
 
תרגום:
אמר רב נחמן בר יצחק, ושלושתם פסוק אחד דרשו: "וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת" (שמ"א כ, 30), וכתוב: "וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ" (שם, 33). למי שאמר "עד הכאה", (מתאים מה) שכתוב: "לְהַכֹּתוֹ"; ולמי שאמר "עד קללה", (מתאים מה) שכתוב: "לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ" (שם, 30); ולמי שאמר "עד נזיפה", (מתאים מה) שכתוב: "וַיִּחַר אַף שָׁאוּל". ולמי שאמר "נזיפה", הרי כתוב (בפסוק) הכאה וקללה! שונה (המקרה) שם, שמפני חביבות יתרה שהיתה לו ליהונתן בדוד, מסר נפשו יותר.
 
הקשר:
המשנה האחרונה בפרק השלישי של מסכת ערכין עוסקת ב"מוציא שם רע", כלומר במי שטוען בשקר כי בעת נישואיו לא הייתה אשתו בתולה (דברים כב, 19-13). כדי להדגים את עומק החטא שבהוצאת שם רע, מביאה המשנה דוגמא מסיפור המרגלים (במדבר יג, 33-2). במהלך הדיון התלמודי הרחב בנושא זה, עולה גם המתח הקיים בין האיסור לקלקל שמו של אדם ובין החובה להוכיח את מי שחטא. הקטע שיידון כאן עוסק בגבולותיה של מצוות התוכחה.
 
דיון:
מתי הופכת מצוות התוכחה לפגיעה אסורה באדם אחר, וכמה מאמץ צריך אדם להשקיע בתוכחת אחרים?
 
אמר רב נחמן בר יצחק, ושלשתן מקרא אחד דרשו –
מצוות התוכחה נלמדת מויקרא יט, 17: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". מפסוק זה לומד המדרש (ספרא, קדושים ב) שחובת התוכחה קשורה ישירות לאיסור לשנוא "בלב", ושפגיעה רגשית באדם הנזוּף ("פניו משתנות", בלשון המדרש) היא חטא בפני עצמו. בהקשרם בספרא, מופיעים הדברים בהמשך לדיון במצוות "לא תעמוד על דם רעך", ול"דין רודף", ונדמה שיש בין שלושת אלה רעיון מאחד: קיימת חובה להציל אדם – בין במעשה בין בדיבור – אפילו מהשלכות מעשיו שלו.
 
התלמוד שואל "עד היכן מצוות תוכחה?" ומנסה לסמן את גבולותיה של מצווה זו. הוא מציע שלוש תשובות: "עד הכאה... עד קללה... עד נזיפה".
בקריאה ראשונית של שאלת התלמוד ותשובותיו, ניתן להסיק שכמו במדרש גם כאן, גבולות התוכחה טמונים בתגובתו של הנזוּף. למרות דמיון זה, כדאי לשים לב להבדלים בין המקורות: המדרש גורס כי גבול התוכחה מסומן בתגובה פאסיבית של הנזוּף (שינוי בפניו, המעיד על פגיעתו), אך התלמוד אינו מסתפק בכך ו"דורש" מן הנזוּף תגובה אלימה, כדי להפסיק את התוכחה; המדרש שם לב לרגשותיו של הנזוּף, כשהוא מחייב את המוכיח ברגישות גבוהה למצבו הנפשי, בעוד התלמוד מדגיש את מצבו של המוכיח ומתיר לו "להתחמק" ממצוות התוכחה רק בתנאי שהוא עומד בפני סכנה כלשהי.
 
רב נחמן מציע, ששלוש התשובות (הכאה, קללה ונזיפה) נלמדות ממקור אחד: השיחה בין שאול ויהונתן, בעקבות חסרונו של דוד מסעודת ראש-חודש בארמון המלך. שאול נוזף ביהונתן על קשריו עם דוד, מוכיח אותו ודורש ממנו להסגיר את דוד: "וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ. כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן מָוֶת הוּא" (שם, 31-30). יהונתן מגיב בשאלה תמימה: "לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה" (שם, 32), ושאול מאבד שליטה: "וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ" (שם, 33). יהונתן מגיב לכך בכעס פאסיבי: "וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי אָף וְלֹא אָכַל בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו" (שם, 34).
 
למאן דאמר עד הכאה, דכתיב: "לְהַכֹּתוֹ"; ולמאן דאמר עד קללה, דכתיב: "לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ" (שם, 30); ולמאן דאמר עד נזיפה, דכתיב: "וַיִּחַר אַף שָׁאוּל" – 
שאול פונה לבנו בנזיפה (כעס), בקללה ובהכאה, ובכך מדגים בפועל את ההסלמה של שלוש התשובות, שנזכרו לעיל. כאמור, לדעת רב נחמן (והתלמוד), בדיאלוג מקראי זה, יהונתן הוא המוכיח ואביו הוא הנזוּף.
 
אני מודה, שלדעתי, הבנה זו רחוקה מאוד מפשט הכתובים. קשה לראות ביהונתן "מוכיח", כאשר בתחילת דבריו הוא בסך-הכל מצטט מן ה"תסריט" שכתב לו דוד (ראו שם, 6-5), וכל מחאתו כנגד דברי אביו מבוטאת בשאלה תמימה למדי, וב"ענישה עצמית" של הימנעות מאוכל (תגובה מעט ילדותית, ויש שיאמרו "נשית"). שאול, מצידו, אינו מגיב לתוכחה כלשהי, אלא למה שהוא רואה כמעשה של בגידה – שיתוף פעולה של בנו עם הטוען לכתר, בניגוד לכל רציונל פוליטי. בדיאלוג ביניהם, שאול הוא המוכיח את יהונתן על התנהלותו הבלתי אחראית, ואינו חוסך באמצעים כדי להעביר את ביקורתו, ויהונתן הוא זה שמדגים בתגובותיו את הנזוּף כש"פניו משתנות" (הוא נעצב ועוזב את השולחן).
מדוע, אם כן, בוחר רב נחמן בפסוקים אלה כדי להדגים, שגבולות מצוות התוכחה – נזיפה, קללה או הכאה – מסומנים באמצעות תגובות הנזוּף?
 
שאני התם, דאגב חביבותא יתירא דהוה ביה ליהונתן בדוד, מסר נפשיה טפי –
התלמוד תוהה על האפשרות להסיק מן הפסוקים שגבול התוכחה הוא בנזיפה: ההכאה והקללה מופיעות בסיפור אחריה, ומכאן שהמוכיח (יהונתן) לא פסק מתוכחתו לאחר שננזף.
אכן, אומר התלמוד, אי אפשר ללמוד מן הסיפור מסקנה עקרונית בעניין זה, שכן ליהונתן היה אינטרס מיוחד בתוכחתו לאביו, שנבע מחיבתו הגדולה לדוד; המניע לתוכחתו היה יקר לליבו כל-כך, עד שהיה מוכן למסור את נפשו ולהסתכן בתגובות אלימות ביותר מצד אביו הנזוּף. עולה מכאן, שלדעת התלמוד, ההכאה והקללה נמצאות שתיהן מעבר לגבול הנורמטיבי של מצוות התוכחה, והופעתן כאן היא יוצאת דופן.
 
כאמור לעיל, הבחירה בפסוקים הנדונים אינה טריוויאלית, כיוון שיש בה כדי לבלבל בין מוכיח ונזוּף: בסיפור המקראי, המוכיח – "משתנות פניו" והוא נעצב, ואילו הנזוּף – מוכיח, בצורה מנומקת, את העומד מולו על בחירותיו. בעקבות זאת אני מבקשת לקרוא את הפסקה התלמודית גם באופן שונה, המתרכז בתוכחה ובמוכיח ולא בתגובתו של הנזוּף:
עד היכן מצוות תוכחה? (עד כמה חייב המוכיח להתאמץ בתוכחתו?) עד שייאלץ להשתמש בנזיפה/קללה/הכאה; את שלוש אלה ניתן ללמוד מתוכחת שאול ליהונתן בנו; ומדוע נדרש שאול לקללה ולהכאה? מפני חביבות דוד על יהונתן הנזוּף, היה צורך במאמץ תוכחתי גדול יותר.
 
העובדה שקריאה זו הגיונית וקוהרנטית, בדיוק כמו הקריאה הראשונה, היא עיקר הדיון התלמודי כאן, להבנתי. היא מדגימה את הבלבול הדתי המובנה במצוות התוכחה: מתוך מחויבות להציל את רעיהם מעבירה, מסכנים עצמם המוכיחים בחטא הפגיעה באחרים ("אונאת דברים"); הדמיון בין "מוכיחים" ו"נזוּפים" גדול וקל להתבלבל ביניהם: המטיל חניתות בבנו או בחברו, כדי להצילו מכישלון – הוא דוגמא למוכיח משקיען במיוחד, או דווקא ל"סרבן" ביקורת, שמתחמק מתוכחה המופנית כלפיו?
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים