חפש  


 
שונאים, סיפור אהבה
הדף השבועי: יג-יט סיון תשע"ב  3-9/6/2012

 
אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן ואני איני אוהבן; הנכנס לביתו פתאום, ואצ"ל (ואין צריך לומר) לבית חבירו, והאוחז באמה ומשתין מים, ומשתין מים ערום לפני מטתו, והמשמש מטתו בפני כל חי (נידה טז ע"ב-יז ע"א)
 
הקשר:
במשנה הרביעית בפרק השני של מסכת נידה מובאת עמדת בית שמאי לפיה האישה יכולה לקיים יחסי-מין "לאור הנר", מה שיאפשר לה להיבדק במהלך הלילה בו היא מקיימת יחסי-מין עם בעלה. בדיונו במשנה זו, מרחיב התלמוד את דיבורו על האיסור לקיים יחסי-מין באור. הקטע הנדון כאן מובא במהלך דיון זה.
 
דיון:
מה משותף לאוסף ההתנהגויות ברשימת ר' שמעון, וכיצד קשורה לכך הפתיחה המעניינת של דבריו?
 
אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן ואני איני אוהבן –
דברי ר' שמעון מפרטים ארבעה מעשים שאינם ראויים. הוא מבדיל בין יחסו של אלוהים ליחסו שלו כלפי מעשים אלה. ייתכן שזו רק צורת ניסוח פיוטית, ייתכן שזו זהירות מפני עבירה על "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, 17), כפי שמסביר המהרש"א, וייתכן שזו צניעות, כפי שמפרש ה"ערוך לנר": "וזהו שאמר רשב"י כאן בענותנותו – לא הגעתי במעלת הקדושה כל כך, שגם לי דברים הללו לתועבה עד שגעלה נפשי בהם (כמו אלוהים עצמו), אבל מכל מקום התקרבתי במקצת עד שמכל מקום איני אוהבן".
 
הנכנס לביתו פתאום, ואצ"ל (ואין צריך לומר) לבית חבירו –
הראשון ברשימה הוא זה הנכנס לביתו – קל וחומר לבית אחרים – בלא אזהרה.
מדרש ויקרא רבה מציע דוגמא להתנהלות נכונה בהקשר זה: "ר' יוחנן כשהיה עולה לשאול בשלומו של ר' חנינה היה מבעבע (משמיע קול ביעבוע)" (ויק"ר כא, ח, התרגום שלי). ר' יוחנן היה מתריע, באופן צנוע אך ברור, על כניסתו המתקרבת לבית חברו.
 
ניתן לחשוב על הרבה סיבות מדוע אין להתפרץ לביתם של אחרים. מתוך הקשר הדברים בתוך דברי ר' שמעון כאן עולה, שעיקר הבעיה היא בפגיעה האפשרית בפרטיות יושבי הבית, אולי אפילו באינטימיות שלהם. אם כך, מדוע מציין ר' שמעון לרעה גם את המתפרץ לביתו שלו?
דברי ר' שמעון הנדונים כאן, מופיעים גם במדרש ויקרא רבה (שנזכר לעיל), כסיכום או מסקנה לסיפור על ר' חנינא בן חכינאי, שנעדר מביתו – לצורך תלמוד תורה – שלוש-עשרה שנים. כשחזר חכם זה לביתו במפתיע, נבהלה אשתו ומתה (ראו המקבילה בכתובות סב ע"ב-סג ע"א). אמנם זה סיפור קיצוני על ריחוק גבר מבֵיתו-אשתו ("בֵיתו זו אשתו", משנה יומא א:א), אולם דווקא בשל כך, אולי ניתן להתייחס אליו כסמלי וכמייצג – באופן מוגזם וכמעט קריקטוריסטי, כמובן – מציאות רווחת יותר בתקופתו: האישה חיה בבית והגבר נעדר ממנו, כמעט לחלוטין – בין בשל ריחוק פיזי ובין בשל ריחוק נפשי, ולכן המרחב הביתי זר לו והוא זר בתוכו. קריאה כזו של הסיפור מאפשרת הבנה שלו כביקורת חברתית על הגברים הנעדרים והנוכחים-נעדרים מביתם ומחיי משפחתם, אם בשל התמסרותם לתורה ואם בשל סיבות אחרות.
 
והאוחז באמה ומשתין מים –
המשנה אמנם מעודדת נשים לבדוק את איברי המין שלהן, כדי להימנע מחשש טומאה, אולם היא מזהירה גברים מלעשות זאת: "כל היד המרבה לבדוק – בנשים משובחת, ובאנשים תקצץ" (משנה נידה ב:א). הרמב"ם מפרש שם: "ובאנשים מגונה שיושיט ידו אל האמה (אבר המין) כי אם בעת הצורך, שמא יתקשה וזה מתועב בתורתינו תכלית התעוב... לפיכך קלל את העושה כן שתקצץ ידו; מלמד על תעוב עוררות התאוות זולתי בשעת צורך המהלכים הטבעיים".
הפחד מפני הוצאת זרע לבטלה – ומפני האוננות כמעשה של סיפוק עצמי – גדול כל-כך, עד שהוא מוביל חכמים שונים להצהרות מוזרות מעט: "ר"א (ר' אליעזר) אומר: כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם, אמרו לו...: והלא נצוצות נתזין על רגליו, ונראה ככְרוּת שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים! אמר להן: מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום... (כך אמר) רבי טרפון: כל המכניס ידו למטה מטבורו – תקצץ, אמרו לו לרבי טרפון: ישב לו קוץ בכריסו לא יטלנו? אמר להן: לא; (אמרו לו) והלא כריסו נבקעת! אמר להן: מוטב תבקע כריסו ולא ירד לבאר שחת" (נידה יג ע"א-ע"ב).
דומני שגם כאן משתמשים החכמים בדרך של הגזמה כדי להעביר מסר, אלא שיש לתהות האם במקרה זה אין ההקצנה מערערת במשהו את תוקפה של האזהרה, משתי סיבות עיקריות: ראשית, הקיצוניות עלולה להוביל לויתור מראש על הניסיון לעמוד בדרישה זו; שנית, ההגזמה יוצרת מצג כמעט הומוריסטי של חרדת-האוננות, וקשה להתייחס אליה ברצינות (אם כי היו רבים שהצליחו בכך, וראו למשל בשו"ע, אה"ע כג).
 
ומשתין מים ערום לפני מטתו – 
במקום אחר בתלמוד, טוען ר' אבהו שהתנהגות זו היא אחת משלוש ש"מביאין את האדם לידי עניוּת" (שבת סב ע"ב). רש"י מפרש שם: "שר העניוּת... אוהב מקום מיאוס, ומשתין מים לפני מטתו – היינו מיאוס" (התרגום שלי). כלומר, השתנה בעירום בקרבת המיטה אינה היגיינית – בין מבחינה פיזית ובין מבחינה ערכית – ולכן מזמנת אל הבית רוחות רעות.
בהקשרה כאן, נראה שהבעיה בהתנהלות זו היא בחוסר ההפרדה בין תפקודיו השונים של הגוף, שמרמזת על חוסר שליטה בגוף ועל סוג של בהמיוּת.
 
והמשמש מטתו בפני כל חי –
בתלמוד מדייק שמואל אמירה זו ופוסק שאין מדובר ב"כל חי" אלא רק בבני אדם אחרים. למרות זאת, מציין התלמוד חכמים, שהקפידו לא לקיים יחסי מין אפילו לפני חרקים: "אביי מגרש זבובים, רבא מגרש יתושים" (שם, התרגום שלי).
 
הנחיה ערכית זו, שלא לקיים יחסים "בפומבי", נדמית קשורה להנחיה שלא לקיים יחסי-מין באור, וסביר לי שהיא הסיבה להבאת דברי ר' שמעון בסוגיה זו.
התלמוד מפרט טעמים שונים לאיסור קיום יחסי-מין באור. ר' יוחנן גורס: "לילה ניתן להריון, ויום לא ניתן להריון", כלומר – המיניות והפריון שייכים באופן "טבעי" ללילה דווקא. ריש לקיש מסתמך על הפסוק "בּוֹזֵה דְרָכָיו יָמוּת" (משלי יט, 16), ומכוון לכך שקיום יחסי-מין באור מבזה את אלוהים. מעניין בעיניי הטעם שנותן רב חסדא לאיסור: "אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום, שנאמר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט, 18)". אביי מסביר: "שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו" (נידה יז ע"א). כלומר, קיום יחסי-מין באור אינו משאיר מקום לטעויות או לפנטזיות, והחשיפה המוחלטת של הגוף עלולה לפגום במשיכה ההדדית בין בני הזוג ולפגיעה באהבת הרֵעים שלהם.
 
המשותף בין כל הפרטים ברשימה ברור, אך קשה לתיאור מדויק. כולם פוגעים בצניעות ובשל כך גם בכבוד האדם, הברוא בצלם. לכולם משותפת פריצת הגבולות בין האינטימי והציבורי, וטשטוש הקו הדק – שקל כל-כך לחצות אותו – בין ה"טבעי" וה"בהמי", בן המקודש והזול. כולם דורשים מהאדם שליטה בגוף ובצרכי הגוף, ובכך מנסים להפכו ל"תרבותי" יותר. אולי לכך מכוון ר' שמעון בדברי הפתיחה שלו ("הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן"): ההימנעות משנאה גם היא ביטוי לשליטה עצמית ולכוחה של ה"תרבות" על-פני ה"טבע".
 
 
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים