חפש  

 


צפה פגיעה

הדף השבועי: ב-ח ניסן תשע"ב  25-31/3/2012

 
 
ת"ר: גר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו. אר"ש: כבר נמנה עליו רבן יוחנן בן זכאי ובטלה, מפני התקלה (כריתות ט ע"א)
 
תרגום:
שנו רבותינו: גר בזמן הזה (לאחר חורבן בית המקדש) צריך שיפריש רבע (דינר) לקינו (לקורבן הקן שלו). אמר ר' שמעון (בר יוחאי): כבר נמנה עליו רבן יוחנן בן זכאי ובטלהּ (את ההלכה הזו), מפני התקלה.
 
הקשר:
המשנה הראשונה בפרק השני של מסכת כריתות מפרטת ארבעה "מחוסרי כפרה", שהם אנשים הנזקקים להבאת קורבן בסיום תהליך טהרתם, כדי לאפשר את חזרתם אל הקהילה: זב, זבה, יולדת ומצורע. לאלה מוסיף ר' אליעזר בן יעקב גם את הגר. הקטע התלמודי שיידון כאן עוסק בעולה מאמירה זו.
 
דיון:
מדוע ביטל רבן יוחנן בן זכאי את הקורבן כחלק מתהליך הגיור, ואיזו תקלה ביקש למנוע בכך?
 
גר בזמן הזה –
בעקבות הוספת הגר לרשימת "מחוסרי הכפרה" בידי ר' אליעזר בן יעקב, תוהה התלמוד מדוע לא נזכר הגר במפורש בתחילתה של המשנה, ומציע תשובה: קורבנם של הנזכרים בראשית המשנה נדרש כדי להתיר להם לאכול מן הקודשים, אולם הגר שונה מהם כיוון שהוא נזקק לקורבן כדי "להכשיר נפשו (או – עצמו) להיכנס בקהל" (כריתות ח ע"ב, התרגום שלי). למרות הדמיון ה"טכני" (הצורך בקורבן לסיום תהליך הטהרה והכניסה אל הקהילה), יש בין הגר ושאר מחוסרי הכפרה הבדל מהותי: הם "הוצאו" מן הקהילה באופן זמני, בהקשר ספציפי בלבד – השתתפות בפעילות הבית-מקדשית ובאכילה מן הקורבנות – ובשל טומאה "נקודתית", אולם הוא לא היה מעולם חלק מן הקהילה ו"טומאתו" שלמה וכוללת את כל הווייתו. לכן, הפונקציות של קורבנות מחוסרי הכפרה וקורבן הגר אינן זהות: קורבנם של מחוסרי הכפרה יכשיר באופן סופי את החלק הנגוע שמנע מהם, לתקופה קצרה,  להיות "בפנים", ואילו קורבנו של הגר יסיים את תהליך הגיור שלו ויהפוך את כולו ל"כשר" לבוא בקהל ישראל.
 
שלושת מרכיבי הגיור – מילה, טבילה וקורבן – נלמדים, לפי רבי יהודה הנשיא, ממעמד מתן תורה: "רבי אומר: כָּכֶם (במדבר טו, 15) – כאבותיכם; מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם (זריקת דם הקורבן על המזבח), אף הם (הגרים) לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים" (כריתות ט ע"א). מן הפסוקים בבמדבר, העוסקים בהשוואת הגרים והעם בפני החוק האלוהי, לומד רבי שיש להתאים את כניסת הגרים לעם היהודי לכניסת העם לברית עם האלוהים במעמד הר סיני. באמצעות מדרש מסיק התלמוד שבתהליך מתן תורה התקיימו מילה, טבילה וקורבן ומכאן מוכיח את שביקש לעשות לכתחילה – חיובם של הגרים בשלושת אלה. כיוון ששלוש הדרישות נתפשות כזהות בחשיבותן להשלמת הגיור וכחלק מיחידה תהליכית אחת, מעלה התלמוד קושיה: "אלא מעתה, עכשיו (לאחר החורבן) שאין קורבן – לא נקבל גרים?!" (כריתות ט ע"א, התרגום שלי).
תשובה לכך נלמדת מאותו הפסוק אליו התייחס ר' יהודה הנשיא: "וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה (במדבר טו, 14). הביטוי "בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם", מובן בידי רב אחא בר יעקב כמרמז על מצוות המשכיות קבלת הגרים "פנימה" בכל דור ודור, גם לאחר החורבן.
 
צריך שיפריש רובע לקינו –
כתוספת וכחיזוק לדברי רב אחא בר יעקב מצטט התלמוד מקור תנאי שקובע, כי על הגרים בזמן הזה להפריש סכום כסף מסוים בעבור קורבן הקן (שני תורים או שני בני יונה), למען יוכלו להקריבו בעתיד, כשיקום בית המקדש, ולהשלים את תהליך גיורם.
 
הקן הוא קורבן החי הזול ביותר, והוא נזכר בתורה הן כנדרש בפני עצמו במקרים מסוימים, והן כתחליף לקורבנות הבהמה במקרה והמקריב אינו יכול להביאם מסיבה כלכלית. כך למשל, מצווה התורה על היולדת: "וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן... וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה" (ויקרא יב, 8-6). באופן דומה, קובעת התוספתא את קורבן הגר: "רצה להביא חובתו מן הבהמה יביא... לא אמרו קן אלא להקל עליו" (תוספתא שקלים פ"ג הי"ד). כלומר, הדרישה מן הגר בזמן הזה להפריש כסף לקורבן קן דווקא, נובעת מרצון להקל עליו את העול הכלכלי שבהפרשת כסף לקניית קורבן בהמה.
 
כיצד נקבע שוויו הכספי של קורבן הקן דווקא כרובע דינר?
רש"י מסביר, שסכום זה, הנזכר כאמור בפתיחת פרק ב' של משנה כריתות, נלמד מן המשנה האחרונה בפרק א'. משנה זו מתארת שינוי הלכתי שערך רבן שמעון בן גמליאל, בעקבות מצוקה כלכלית: בשל חיובן של נשים להביא קורבן קן על כל לידה ולידה, וכיוון שהיו מגיעות לבית המקדש רק לעתים רחוקות, נוצר לחץ בביקוש קנים לקורבן, שהעלה את מחירם עד "שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב. אמר רבן שמעון בן גמליאל – המעון הזה (לשון שבועה המתייחסת לבית המקדש)! לא אלין הלילה עד שיהו (הקינים) בדינרין! נכנס לבית דין ולימד – האשה שיש עליה חמש לידות ודאות... מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים... ועמדו קינים בו ביום ברבעתים" (משנה כריתות א:ז). ההלכה החדשה, שאפשרה לנשים להביא רק קורבן קן אחד בעבור כמה לידות, הורידה את מחירו של הקן לרבע דינר. כאמור, לפי רש"י, סיפור זה מהווה את הבסיס לקביעת "רובע" כסכום הנדרש לקורבן הקן של הגר.
 
אר"ש: כבר נמנה עליו רבן יוחנן בן זכאי ובטלה, מפני התקלה –
ר' שמעון בר יוחאי חולק על המהלך התלמודי המחזק את ההנחה, שקבלת גרים בזמן הזה מותנית בכך שיפרישו כסף לקניית קורבן לעתיד לבוא. לדבריו, הדרישה מן הגרים להפריש רבע דינר לקורבנם בוטלה כבר בימי רבן יוחנן בן זכאי, כדי למנוע תקלה.
 
רש"י מסביר כאן את משמעותה של "תקלה" זו: "שלא יהנה ממנה" (וראו ירושלמי שקלים פ"ח ה"ד). כלומר, הפרשת הכסף לקורבן היא סוג של הקדש, ושימוש בו (הנאה) לצורכי חולין – במקרה של טעות – הוא עבירה חמורה. לפי פירוש זה, התקלה ממנה חשש ריב"ז היא זו שתיגרם לגר עצמו (או לקדושת הכסף שהפריש), מחמת השכחה.
אני מבקשת להציע פירוש שונה ל"תקלה" הנזכרת כאן, כזה הנובע דווקא מן הזיכרון.
 
הביטוי "תקלה" מופיע בספרות חז"ל גם במשמעות של פגיעה פוטנציאלית, כאשר מעשה כלשהו עלול לגרום בעיה לאחרים (ראו למשל את תפילת ר' נחוניה בן הקנה, במשנה ברכות ד:ב). אני מבקשת לקרוא את ה"תקלה" כאן במשמעות דומה.
משנה בבא מציעא ד:י קובעת כי "אונאה בדברים" חמורה כמו "אונאה במקח וממכר", ואחת הדוגמאות שהיא מביאה לעבירה זו נוגעת לגרים: "אם הוא בן גרים, לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך". אזכור מעשי אבותיו של הגר הוא עבירה הלכתית, כיוון שהנכחת עברו כגוי בתוך ההווה היהודי שלו, הוא פוגע ומשפיל. להבנתי, הכסף המופרש ומחכה בבית הגר עד שייבנה בית המקדש, עלול להפוך לאנדרטה המזכירה בכל עת – הן לגר עצמו והן לקהילה בה הוא חי – את מעשי אבותיו הגויים, ובכך להוות "תקלה" המכשילה את הרבים בעבירת "אונאת דברים".
 
 
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים