חפש  

 
 
צחוק מעבודה
הדף השבועי: כ-כו סיון תשע"ב  10-16/6/2012

 
בעא מיניה רבי ירמיה מר' זירא: לר"מ דאמר בהמה במעי אשה ולד מעליא הוא קבל בה אביה קידושין מהו? למאי נפקא מינה? לאיתסורי באחותה. למימרא דחיי? והאמר רב יהודה אמר רב: לא אמרה ר"מ אלא הואיל ובמינו מתקיים! אמר רב אחא בר יעקב: עד כאן הביאו רבי ירמיה לר' זירא לידי גיחוך ולא גחיך (נידה כג ע"א)
 
תרגום:
שאל ממנו (אותו) ר' ירמיה מר' זירא: לר' מאיר, שאמר 'בהמה במעי אישה – ולד מעולה הוא' – קיבל בעבורה (בעבור העובר) אביה קידושין, מהו (הדין)? למאי נפקא מינה? לכך שייאסר (המקדש) באחותה. לומר שחי (העובר)? והרי אמר רב יהודה אמר רב: לא אמרהּ ר' מאיר, אלא הואיל ובמינו מתקיים! אמר רב אחא בר יעקב: עד כאן הביאוֹ ר' ירמיה לר' זירא לידי צחוק, ולא צחק.
 
הקשר:
במשנה השניה בפרק השלישי של מסכת נידה מוצגת מחלוקת בנושא טומאת האישה לאחר אובדן הריון (הפלה עצמונית). הקטע שיידון כאן, הוא חלק מהדיון התלמודי במשנה זו.
 
דיון:
למה מנסה ר' ירמיה להצחיק את רבו, ומדוע אינו מצליח?
 
בעא מיניה רבי ירמיה מר' זירא: לר"מ דאמר בהמה במעי אשה ולד מעליא הוא קבל בה אביה קידושין מהו? –
לפי התורה (ויקרא יב, 5-2), ליולדת שתי תקופות של טומאה: טומאת נידה וטומאת לידה. המשנה קובעת כי לצורת הנפל יש חשיבות באשר לחלוּת טומאת הלידה. במקרה של נפל בצורת "בהמה חיה ועוף", חולקים ר' מאיר וחכמים: ר' מאיר מחייב את האישה בטומאת לידה, ואילו לדעת החכמים, "כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד", ולכן אין לאישה טומאת לידה.
 
ניתן להבין את המשנה (וחלקים נרחבים בסוגיה התלמודית שנסבה עליה) כמתארת שלבי הריון שונים: עובר שצורתו כשל בהמה, למשל, בוגר יותר מעובר שצורתו "כמין דגים, חגבים, שקצים ורמשים", אך פחות מזה שיש לו "צורת אדם". לפי הבנה זו, החכמים במשנה גורסים שכל עוד לא הגיע העובר לדרגת התפתחות בה הוא נראה כאדם ממש, אין הפלתו מחייבת טומאת לידה. לעומתם, ר' מאיר מאמין שגם נפל שצורתו צורת בהמה, כבר ראוי להיחשב כיילוד ממש.
נדמה, שר' ירמיה קורא את המשנה אחרת: את דברי ר' מאיר הוא מבין כעוסקים בעובר של בהמה ממש, הגדל ברחם אנושי. מתוך כך הוא שואל שאלה פרקטית: אם האב קיבל דמי קידושין בעבור בתו-שטרם-נולדה, וכשהיא נולדת מתברר שהיא בהמה – האם ייאסר על ה"בעל" להתקדש לאחותה (מכוח איסורי העריות)?
 
השיח התלמודי בנוי על שאילת שאלות. הן אלה שמובילות את הדיון ומדייקות את המסרים ההלכתיים והערכיים העולים ממנו. למרות זאת, מדי פעם עולות בבית המדרש התלמודי שאלות, שמאתגרות את גבולות השיח ובעליהן נאלצים, לעיתים, לשלם מחיר יקר. אצל ר' ירמיה היו אלה שאלות שהעלו ספק ביחס לסמכות החכמים בענייני מידות ושיעורים. ערעור על סמכות זו, נתפש כמאיים ור' ירמיה גורש מבית המדרש. גם שאלתו של פלימו על דיני הנחת התפילין לאדם בעל שני ראשים, נתפשה כחצופה. שאלה זו הובנה, כנראה, כאירוניה סרקסטית על השיח ההלכתי כולו. כר' ירמיה, גם פלימו ננזף בחומרה ואוּים בנידוי.
 
כל השאלות המאתגרות משתמשות בכללי השיח ההלכתי, אך בו בזמן מקצינות אותו עד לאבסורד, שנתפש כמאיים על יציבותו ואולי אף כמערער על הלגיטימיות שלו. כך גם שאלתו של ר' ירמיה כאן: יש בה הסקת כלל עקרוני מתוך פסיקה ספציפית, וניסיון לברר בעיה הלכתית פרקטית העולה מתוך כלל זה (אם הפלת נפל שצורתו כשל בעל-חיים נחשבת לידה לעניין הטומאה, הרי שעובּר בצורת בהמה יכול להיחשב כתינוק לכל דבר, ויש לדון בעתידו ההלכתי, לעניין קידושין, למשל); אך יש בשאלה זו גם הקצנה של הדיון ההלכתי עד למחוזות האבסורד, מה שעלול להיתפש כביקורת לא רק על עמדת ר' מאיר במקרה הספציפי, אלא גם על בית המדרש כולו, שדרכי הלימוד בו מאפשרות העלאת עמדות כגון אלה.
 
למימרא דחיי? והאמר רב יהודה אמר רב: לא אמרה ר"מ אלא הואיל ובמינו מתקיים! –
במקרה זה, התלמוד אינו ממהר לנזוף בר' ירמיה או להוציאו אל מחוץ לבית המדרש, אלא בוחר לתקוף את השאלה בתוך תחומי הדיון. לצורך כך, מביא התלמוד את פירושו של רב לדברי ר' מאיר: רק עובּר הנמצא ברחם אם השייכת למינו יכול להתקיים. דברים אלה קוראים תיגר על הבנתו של ר' ירמיה במשנה ומבטלים אותה. בנוסף, הם גם מנתקים את הקשר שיצר ר' ירמיה בין הפסיקה הספציפית של ר' מאיר לגבי נפל ובין המסקנה העקרונית, שלאישה יכולה להיוולד בהמה. בכך הם מציגים את השאלה כשטותית וכחסרת בסיס לוגי, ואת השואל – כטיפש או כליצן.
 
אמר רב אחא בר יעקב: עד כאן הביאו רבי ירמיה לר' זירא לידי גיחוך ולא גחיך –
המשך הסיפור בוחר באפשרות הליצנית: ר' ירמיה פשוט ניסה להצחיק את ר' זירא.
הצגת ר' ירמיה כטיפש, כמי שאינו מבין את המשנה, הייתה יכולה לערער על הלגיטימיות של השאלה ושל השואל, אבל לא כך נעשה כאן. אני רואה בכך בחירה מודעת של התלמוד להתבונן בדמותו של ר' ירמיה, ובדמותן של שאלותיו, דווקא כהומוריסטיות. מדוע?
 
במקום אחר בתלמוד מנסים החכמים להבין את הפסוק "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (תהלים ב, 11). בין היתר מובאת אמירתו של ר' יוחנן בשם ר' שמעון בר יוחאי, שנדמית כפירוש לפסוק זה: "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה (תהלים קכו, 2), אימתי? בזמן שיֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה (שם, שם)" (ברכות לא ע"א). הצחוק נתפש בעיניי חכמים אלה כמנוגד לעבודת אלוהים, וכמשהו שיש להשאירו לימות המשיח. לעומת זאת, אולי לאורו של פסוק אחר בתהלים – "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" (תהלים ק, 2), מסופר באותה סוגיה על חכמים שנהגו אחרת: "רבי ירמיה היה יושב לפני רבי זירא, ראהו שהוא מבוּדח מאוד; אמר לו – בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר (משלי יד, 23) כתוב! אמר לו (ר' זירא) – אני, תפילין אני מניח" (ברכות ל ע"ב). במקרה זה, ר' ירמיה הוא זה שחושש מפני הצחוק ובדיחות הדעת של רבו. וכיצד מגיב הרב? לדעת רש"י, התפילין של ר' זירא "הם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי". כלומר, יראתו מאלוהים ורצינותו הדתית מוכחים באמצעות התפילין, ולכן אינו חושש גם להתבדח מעת לעת. אני בוחרת לקרוא את התשובה אחרת: התפילין אינם מהווים הגנה בפני השחוק, אלא הם הסיבה לו ומייצגים את מקורו. יש משהו מגוחך בהיקשרות בתפילין, יש משהו מצחיק בהתמסרות המוחלטת  והרצינית כל-כך למצוות משונות. לכן בדיחות הדעת העצמית היא (או לפחות צריכה להיות) חלק מהותי מעולמם של מאמינים המודעים לעצמם.
 
אם אפשר וצריך להתבונן בעצמנו במראה הומוריסטית, אם אין זה אינו פוגם במחויבות לתורה או בלימודהּ –  מדוע ר' זירא אינו צוחק משאלתו של ר' ירמיה?
אני בוחרת לחשוב שאין בכך סירוב לצחוק על בית המדרש או על עצמו, אלא הבעת עמדה ביקורתית כלפי איכות הבדיחה הספציפית.
 
לייבסיטי - בניית אתרים