חפש  

 

על אב ואהבה

הדף השבועי: יב שבט-יח שבט תשע"ב  5-11/2/2012
 

בעי רבה בר אבוה: בת מהו שתעמיד שדה לאביה? כיון דלענין יבום בן ובת כי הדדי פטרי מוקמה; או דילמא כיון דלענין נחלה בת במקום בן כי אחר דמיא – לא מוקמה? ת"ש, דתנא דבי ר' ישמעאל: כל שהוא אחר במקום בן, והא נמי במקום בן כי אחר דמיא (ערכין כה ע"ב)
 
תרגום:
שאל רבה בר אבוה: בת – מהו שתעמיד (בשנת היובל) שדה (שגאלה) לאביה? שמא כיוון שלעניין ייבום, (קיום) בן ובת כאחד פוטרים
(מייבום), מעמידה (את השדה לאביה); או שמא, כיוון שלעניין נחלה, בת במקום (שיש) בן, כאחר (היא) דומה, לא מעמידה? בוא שמע (מה) ששנו בבית (המדרש של) ר' ישמעאל: כל (מי) שהוא "אחר" במקום (שיש) בן (אינו מעמיד את השדה לאב), וזו (הבת) גם (היא) במקום (שיש) בן, כאחר (היא) דומה.
 
הקשר:
הפרק השביעי של מסכת ערכין במשנה עוסק בהקדשת שדות, בפדיונם מן ההקדש (גאולה) ובמעמדם בשנת היובל. המשנה השלישית בפרק זה דנה במקרים בהם נגאל השדה המוקדש בידי בעליו או בידי אחרים. הקטע שידון כאן הוא חלק מן הדיון התלמודי במשנה זו.
 
דיון:
 
בעי רבה בר אבוה: בת מהו שתעמיד שדה לאביה? –
במסגרת חוקי הערכים המופיעים בויקרא כז, מדובר גם על שדה המוקדש לה'. התורה קובעת, ששדה כזה יכול להיפדות (להיגאל) מידי המִקדש בידי בעליו, תמורת תשלום הגבוה בחמישית מערכו (ויקרא כז, 19).
חוק היובל התורני קובע, כי בשנת היובל חוזרות כל אדמות הארץ לבעליהן המקוריים (ויקרא כה, 10). חוק זה חל על כל האדמות שנקנו ונמכרו במהלך השנים שבין יובל ליובל, אולם האם הוא חל גם על אדמות שהוקדשו לה'? התורה מסבירה מה דינו של שדה שהוקדש בשנת היובל(ויקרא כז, 21-20): אם השדה שהוקדש לא נגאל בידי מקדישו, הוא נותר "קודש" גם בשנת היובל ומועבר לבעלות הכוהנים. מכך לומדים חז"ל הלכה גם למקרה הפוך: אם נגאל השדה בידי מקדישו, הוא נותר בבעלותו גם בשנת היובל.
 
המשנה, שנזכרה לעיל, מרחיבה הלכה זו גם למקרה בו נגאלה האדמה בידי בנו של המקדיש: "הקדישהּ וגאלהּ (הבעלים) –  אינה יוצאה מידו ביובל (ונשארת בבעלותו); גאלהּ בנו (של המקדיש) – יוצאה לאביו ביובל (ואינה עוברת לבעלות הכוהנים); גאלהּ אחר או אחד מן הקרובים, וגאלהּ (המקדיש) מידו – יוצאה לכהנים ביובל" (משנה ערכין ז:ג).
לפי הבנת חז"ל את החוק התורני, גאולת השדה בידי מקדישו מנטרלת את חלות חוקי היובל עליו. נדמה שהמשנה מתייחסת כאן אל הבן, כאל מעין זרוע של אביו, ולכן במקרה שהוא הגואל, חוזר השדה לאב בשנת היובל. לא כך הדבר במקרה והשדה נגאל בידי אדם אחר. במקרה זה, קובעת המשנה, בשנת היובל יעבור השדה לבעלות הכוהנים.
 
רבה בר אבוה שואל, האם ההלכה הקבועה כאן ביחס לבן שגאל את אדמת אביו מן ההקדש, חלה גם במקרה בו הבת היא הגואלת. בשאלתו הוא מבקש לקבוע לאיזו קטגוריה הלכתית שייכת הבת, הגואלת את שדה אביה: לקטגוריית הבן (ואז ישוב השדה לאב בשנת היובל) או לקטגוריית "אחר או אחד מן הקרובים" (ואז יועבר השדה לרשות הכוהנים, בשנת היובל).
 
כיון דלענין יבום בן ובת כי הדדי פטרי מוקמה; או דילמא כיון דלענין נחלה בת במקום בן כי אחר דמיא – לא מוקמה? –
התלמוד מציע לבחון שאלה זו באמצעות הקבלתה לשני תחומים הלכתיים שונים, המתייחסים גם הם ליחסים בין אבות ובנותיהם: ייבום והורשת נחלה.
 
מצוות הייבום מופיעה בדברים כה, 5: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ". הורשת הנחלות נדונה בתוך סיפורן של בנות צלפחד, במדבר כז, 11-1: "אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ" (שם, 8).
בשני הפסוקים חוזר הביטוי "ובן אין לו (למת)", אולם בהקשר להורשת הנחלות, מדגישה התורה ש"בן" הוא זכר בלבד, וייתכן מצב ש"בן אין לו" ובת – דווקא יש. אולי מתוך הדגשה זו, מסיקה ההלכה שבמקום שאינה קיימת – במצוות הייבום שבתורה – המילה "בן" מתייחסת לשני המינים, וייבום נדרש רק כאשר אין למת צאצאים כלל, לא בנים ולא בנות.
 
התלמוד מצביע על השוני ביחס לבנות, בין שתי ההלכות: לגבי מצוות ייבום, נחשבות הבנות באותו מעמד כמו הבנים, אולם לגבי הורשת הנחלות – אם יש לאדם בן, נחשבת הבת כ"אחר" ואינה זכאית לרשת את אביה.
התלמוד מבקש להכריע לאיזו מן ההלכות דומה ההלכה הנדונה כאן, ומתוך כך לפסוק מה דין השדה שנגאל בידי בתו של המקדיש.
 
דתנא דבי ר' ישמעאל: כל שהוא אחר במקום בן, והא נמי במקום בן כי אחר דמיא –
דברי בית ר' ישמעאל – "כל שהוא אחר במקום בן" – אינם בהירים כלל, ולמעשה אין בהם כדי להוות משפט שלם מבחינה תחבירית: מה קורה למי שכלול בהגדרה "אחר במקום בן"? מי הוא? מה החידוש לגביו?
התלמוד משתמש בדברים מוזרים אלה לצרכיו שלו. צירוף המילים "אחר", ו"במקום בן" מחבר בין דברים אלה לקטגוריית הורשת הנחלות, שנזכרה לעיל, והתלמוד פוסק שמקרה גאולת השדה בידי הבת שייך לתחום זה. לכן, בשנת היובל יועבר השדה שגאלה אל הכוהנים, ולא יוחזר לרשות אביה.
 
לכאורה, הקביעה כי בת נחשבת כ"אחר" ויחסה אל אביה אינו יחס של "קירבה ראשונה", היא קביעה הלכתית נקודתית. למעשה, מהאופן המשונה בו מגיע התלמוד אל פסיקה זו, ניתן להסיק שאין כאן דיון הלכתי של ממש ושהמסקנה נקבעה מראש על בסיס הלך רוח כללי, לפיו בת היא "אחר" לאביה.
 
משנה שבת ו:ט קובעת: "הבנים יוצאין (מן הבית, בשבת) בקשרים", והתלמוד מנסה להבין מהם "קשרים" אלה. ר' חמא בר גוריא מציע: "בן שיש (לו) געגועין על אביו נוטל רצועה ממנעל של ימין וקושר לו בשמאלו" (שבת סו ע"ב). הקשר הפיזי של שרוך הנעל מסמל את הקשר הנפשי בין האב ובנו, משמש לבן כמעין "חפץ מעבר" ועוזר לו להתגבר על הגעגוע. רש"י מבין ש"געגועין" משמעו אהבה גדולה, ומפרש מדוע מדייקת המשנה את דבריה דווקא לבנים: "מגעגע (הבן) עליו (על האב) ואינו יכול ליפרד ממנו; ורפואה זו לא שייכא (שייכת) בנקבות, שאין האב מחבבן כל כך מתחילתן, שיהיו מגעגעין עליו". לדעת רש"י, בנות אינן אוהבות את אביהן, כיוון שהוא לא משפיע עליהן אהבה. כבת אוהבת לאב אוהב ומסור, פירוש זה מטריד אותי. האמנם אוהבים אבות את בנותיהם פחות מאשר את בניהם? האמנם חזקים קשריהם של בנים לאבותיהם יותר מאשר קשריהן של בנות לאבותיהן?
 
במקרה הנדון כאן, הבת נחשבת כ"אחר" ביחס לאביה. בניגוד לבן, היא אינה נתפשת כ"זרוע" של האב, כשלוחה של גופו. מבחינה הלכתית, אין בעובדה שטרחה וגאלה את שדה אביה מן ההקדש הוכחה לגעגועיה ולאהבתה אליו, ובודאי שאין בה הוכחה לגעגועיו ולאהבתו אליה. כמה טוב, שיש במציאות גם בחינות נוספות.
 
לייבסיטי - בניית אתרים