חפש  




 
עורה של תורה
הדף השבועי: יג-יט טבת תשע"ב  8-14/1/2012

 
העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מערקת לבינה לפני רבי: במקומנו מפשיטין את המתה ומלבישין את החי. אמר רבי: נתגלה טעמא של משנתינו (בכורות נז ע"ב)
 
הקשר:
הפרק האחרון של המשנה במסכת בכורות עוסק במעשר הבהמה. המשנה הרביעית בפרק זה קובעת אילו בהמות אינן נספרות לצורך מתן מעשר. ביניהן נמצא גם "יתום" והמשנה מגדירה, כי מדובר בבהמה שאימה מתה או נשחטה, טרם גמר הלידה. ר' יהושע חולק על כך: "אפילו נשחטה אמו והשלח (עורהּ של האם) קיים – אין זה יתום". הקטע שיידון כאן, עוסק בנושא זה.
 
דיון:
כיצד מגן עור הבהמה המתה על ילדיה, ומה ניתן ללמוד מכך על הקשרים בין התורה ולומדיה?
 
העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מערקת לבינה לפני רבי –
עדותו של ר' ישמעאל בן סתריאל כוללת כמה וכמה סיפורים מרתקים. מעבר לעדות הנוגעת למשנתנו, מעיד החכם על עוד שלושה עניינים: "חזירין (צמח החזרת) שבמקומנו יש להם ששים רבוא קלפים (עלים) בבית המסס (בקיבה) שלו (בכתבי היד נוסף כאן: "יתושין שבמקומינו יש בהן ששים רבוא קלפים בבית המסס שלו"). פעם אחת נפל ארז אחד שבמקומנו, ועברו שש עשרה קרונות על חודו אחת. פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני (סוג ציפור אגדית), וטבעה ששים כרכים, ושברה שלש מאות ארזים" (בכורות נז ע"ב).
 
שמו של ר' ישמעאל בן סתריאל אינו נזכר במקומות אחרים בספרות חז"ל. כשלעצמה, אין בעובדה זו משהו יוצא דופן או מעניין במיוחד, אולם בצירוף פרטי עדותו המשונה, הוא מעורר אצל חלק מהפרשנים יצירתיות רבה.
המהר"ל בוחר להבין את השם "סתריאל" כמרמז על כך שהעדות אינה בהכרח תיאור מעשים שהיו במציאות, אלא חשיפה של סתרי האל. גם את שם מקומו של ר' ישמעאל בן סתריאל, מפרש המהר"ל באופן דומה: "והיה מקומו מערקת לבנה, שמקומה תחת ממשלת כוח הלבנה... כי המקום קשור ודבק בכוח מרוצת הלבנה" (המהר"ל, חידושי אגדות, בכורות). איני בטוחה שאני מבינה לאשורם את דברי המהר"ל כאן, אולם מעניין בעיניי ניסיונו לפרש את הדברים באופן מטאפורי.
בדרך דומה, בוחר גם המהרש"א, כשהוא מתייחס לדברי ר' ישמעאל בן סתריאל: "הגם כי יש להאמין כל אלו הדברים כפשטן, מ"מ (מכל מקום) ודאי שלא נכתב בתלמוד רק להורות על המכוון בעניינו" (מהרש"א, חידושי אגדות על אתר). המהרש"א אמנם אינו מפקפק באמיתותם המציאותית של פרטי העדות, אבל מניח כי יש בהם גם משמעות עמוקה מזו הנגלית לעין.
 
המהר"ל מפרש את כל העדויות של ר' ישמעאל בן סתריאל באופן שמתאים לתפישתו את "כוח הלבנה", ויוצר מארג פרשני מורכב, כמעט מיסטי. המהרש"א בוחר בדרך יצירתית לא פחות, אך תקשורתית מעט יותר, ומפרש את כל פרטי העדויות כנוגעים ליסודות האמונה וההכרה היהודיים. כך, למשל, הוא מבין את סיפור הארז הענק: "כשמת משה, שהוא הארז האחד שנפל, אז אח"כ עברו עליו מדור לדור עד ט"ז קרנות, שהוא משל לט"ז דורות דמקבלין זה מזה, על חידושו ופלפולו שניתן כבר למשה" (המהרש"א שם). כלומר, ששה עשר הקרונות שעמדו על חוד הארז הנפול הם משל לדורות הרבים של לומדי התורה, שעומדים כולם על יסודות החידוש והפלפול שהציב משה. את ביצת ציפור ה"בר יוכני" מדמה המהרש"א לתורה עצמה, ואת נפילתה לשבירת לוחות הברית בידי משה. התלמוד, בדונו בעדות על ביצת הענק שנשתברה, קובע כי הייתה זו ביצה שאינה מופרית, והמהרש"א קושר זאת בפירושו: "ביצה שאינה טובה ואינה עושה פרי – רמז על הלוחות הראשונות שלא עשו פרי, שלכך נשתברו".
 
במקומנו מפשיטין את המתה ומלבישין את החי – 
אמנם רוב דבריו של ר' ישמעאל בן סתריאל נשמעים כבסיס טוב ליצירתיות פרשנית, אולם תחילתם בעדות תמימה לכאורה. נדמה, כי פשט דבריו כאן מתאר כיצד מטפלים בבהמה שמתה או נשחטה בזמן הלידה: את הרך הנולד מכסים בעור שמופשט מאימו המתה. רש"י מסביר שהטעם למנהג זה הוא הניסיון לקיים את הולד בחיים. נראה, שעור האם שימש בלית ברירה תחליף לרחם – מעין אינקובטור –  וכשעטפו בו את הולד הצעיר, הוא שמר עליו ואיפשר לו להתקיים בימיו הראשונים.
 
אמר רבי: נתגלה טעמא של משנתינו – 
מעדות זו מבין רבי יהודה הנשיא את טעמה של המשנה.
כאמור לעיל, קובע ר' יהושע במשנה שאם עור הבהמה היולדת עדיין קיים, אין בנה נחשב יתום והוא יכול להיספר בין המיועדים לעישׂוּר. אמירה זו נשמעת מוזרה למדי וקשה להבינה. דברי ר' ישמעאל בן סתריאל כאן, אכן מבהירים את כוונת ר' יהושע: אם עור הבהמה המתה משמש כמעין תחליף לה עצמה, הרי שכל עוד הוא קיים, אין הולד יכול להיחשב יתום.
 
למרות היצירתיות המופלגת בה נקטו המהר"ל והמהרש"א בפירושיהם לשאר העדויות שנזכרו כאן, "מתעלמים" שניהם מעדות זו, ומותירים את הבנתה כפשוטה בלבד. אני מבקשת לאמץ לרגע את דרכם הפרשנית, ולהחילה אף על עניין זה.
 
רבי יהודה הנשיא נחשב על-פי המסורת כמי שערך את המשנה, ולכן אני בוחרת לקרוא את המילה "משנתינו" שבדבריו כאן, כמתייחסת למשנה כקובץ שלם, ולאו דווקא כמצביעה על משנה ספציפית. אם כך, לדעת רבי, עדותו של ר' ישמעאל בן סתריאל על כך ש "מפשיטין את המתה ומלבישין את החי" מגלה, לדעתו, את טעמה של המשנה כולה. כיצד?
ייתכן שהכוונה היא להכרה בתפקידה של התורה הכתובה בכינון ההלכה: היא "עור" האם, שגם אחרי מותה, עדיין משמשת כתחליף-רחם חם ומגן לולדותיה, הלא הם החוקים וההלכות הנקבעים במהלך הדורות.
הבנה כזו מעניינת, גם לאור ההלכה, שספר תורה חייב להיכתב על קלף, כלומר – עור. מעבר לכך, מדימוי התורה ל"עור" הבהמה המתה משתמעת בחירה דתית וערכית בחיים החדשים, בהווה ובעתיד, על פני הניסיון "להחיות" את ה"אם" המתה ולשקוע בעבר. עוד עולה מדימוי זה, שלתורה ה"מתה" יש תפקיד משמעותי בכינון חייה של ההלכה ה"נולדת" – בלעדיה, תמות אף היא. יש בדברים גם התמודדות מעניינת עם תחושת היתמות, שניכרת לעיתים אצל חז"ל בעקבות חורבן המקדש: התורה-העור משמשת כ"חפץ מעבר", המרכך את הפרידה מן האם המתה ומעכבת את היתמות.
 
במדרש מופלא לפסוק מתהלים סח, 11: "חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ בָהּ תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱלֹהִים", מתאר רב הונא את הדרך הנכונה ללימוד תורה: "אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת... תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו – אין תלמודו מתקיים בידו" (עירובין נד ע"א). לדעת רב הונא, לומדי התורה צריכים להתנפל עליה בתאווה, כחיה דורסת שהורגת את טרפהּ כדי לאכול מבשרו. אם תימנע החיה הדורסת מהרג הבהמה, היא תגווע ברעב; אם יפסיקו רב הונא וחבריו "לדרוס" את התורה יגוועו אף הם. כמו מן הדימוי שבדברי ר' ישמעאל בן סתריאל, גם מכאן עולה ש"מותה" של התורה – אם ישתמשו ב"גווייתה" באופן נכון – הוא זה שמאפשר ללומדיה חיים.
 
מסכת בכורות, שעיקרה מצווה בלתי רלוונטית לחיים בלא מקדש, העלתה בי שאלות על לימוד, מדרש ויצירתיות, על האינטרסים המניעים את פסיקות ההלכה, על יחס החכמים לכוהנים ולמה שהם מייצגים, על יחס החכמים לעצמם ולמעמדם ועל הכוח הטמון באחרוּת
 
היי שלום מסכת בכורות.
ברוכה הבאה מסכת ערכין!
 
.
 
 
 
 
 
 
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים