חפש  

 

מחיר הבושה

כז טבת-ד שבט תשע"ב  22-28/1/2012

 
אלא אמר אביי, אמר קרא: "תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ" (דברים כב, 29). הני תחת אשר עינה –  מכלל דאיכא בושת ופגם. רבא אמר, דאמר קרא: "וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ" וגו' (דברים, שם) – הנאת שכיבה חמשים, מכלל דאיכא מילתא אחריתי, ומאי ניהו? בושת ופגם.  (ערכין טו ע"א לפי כ"י לונדון וותיקן 120)
 
תרגום:
אלא אמר אביי, (האנס צריך לשלם גם בושת ופגם מפני ש)אמר הפסוק: "תחת אשר עינהּ" (דברים כב, 29) אלה (ה"חמישים כסף" הנזכרים בפסוק, הם) "תחת אשר עינהּ" – מכלל (הדברים לומדים) שיש (לשלם גם) בושת ופגם. רבא אמר, שאמר הפסוק: "ונתן האיש השוכב עימה" (דברים, שם) – (על) הנאת שכיבה (משלם) חמישים (סלעים), מכלל (הדברים לומדים) שיש (גם) דבר נוסף (שיש לשלם עליו), ומה הוא? בושת ופגם.
 
הקשר:
הפרק השלישי של מסכת ערכין במשנה מפרט תחומי דין, שבדומה לחוקי הערכים יש בהם "להקל ולהחמיר". המשנה הרביעית בפרק זה עוסקת באנס ובמפתה: "אחד שאנס ופיתה את הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל – נותן חמשים סלע, והבֹשת והפגם – הכל לפי המבייש והמתבייש". חכמי התלמוד, מנסים להסביר מדוע חייבים האנס והמפתה לשלם גם על הבושת והפגם, ובקטע שיידון כאן מציעים אביי ורבא את תשובותיהם לשאלה זו.
 
דיון:
 
אלא אמר אביי, אמר קרא: "תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ" (דברים כב, 29). הני תחת אשר עינה – מכלל דאיכא בושת ופגם –
כאמור לעיל, המשנה עוסקת בתשלום שצריכים האנס והמפתה לשלם. הלכה זו נלמדת משני מקורות תורניים.
בשמות כב, 16-15 נאמר: "וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה. אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת". המפתה את הבתולה לקיים עימו יחסי-מין מחויב לשאתה לאישה, או – במקרה שהאב מסרב להשיאה לו – לשלם את הסכום שהיה משלם לוּ נשאהּ. בדברים כב, 29-28 מתואר מקרה מעט שונה: "כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו". בדומה לחוק הראשון, גם חוק זה עוסק בנערה בתולה, אולם יש בין החוקים שוני מעניין: בפסוקים בדברים מופיעים שני פעלים שאינם קיימים בפסוקים בשמות – "וּתְפָשָׂהּ" ו"עִנָּהּ". למרות השוני בין שני העבריינים – האחד פיתה והשני תפס ועינה – שניהם מחויבים לשאת את הנערה ולשלם לאביה.
במשנה ב"ק, ח:א מפורטים חובותיו הכלכליים של הפוגע לקורבנו: "החובל בחברו חייב עליו משום חמשה דברים – בנזק, בצער, ברפוי, בשבת, ובבשת". המשנה מפרטת כיצד אומדים את הסכום הנדרש בעבור כל קריטריון, ובעניין הבושת היא קובעת: "הכל לפי המבייש והמתבייש". אף המשנה שלנו, שעוסקת בחבלות האנס והמפתה לגוף הנערה, קובעת כי בנוסף לחמישים הסלעים בהם מחויבים העבריינים, עליהם לשלם גם "בושת ופגם", כאשר אלה נקבעים "לפי המבייש והמתבייש".
 
בתלמוד, מבקש ר' זירא להבין מניין לומדת המשנה שיש לחייב את האנס והמפתה בתשלום הנוסף. הוא מציע שני פיתרונות, שנובעים מהדגשת הרעיון לפיו בושה היא עניין אינדיבידואלי, התלוי גם במעמד חברתי, כלכלי, דתי וכו'. אי אפשר, טוען ר' זירא, לחייב את כל האנסים לשלם רק את הסכום הזהה (חמישים סלעים), כיוון שבושותיהן ופגמיהן של הקורבנות שונים: "יאמרו (האנשים) – בעל בת מלכים (משלם) חמישים, בעל בת הדיוטות (משלם) חמישים?!... אילו באו עליה שניים, אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה, יאמרו – בעל פגומה (משלם) חמישים, בעל שלמה (משלם) חמישים?!" (ערכין יד ע"ב – טו ע"א).
לדעת ר' זירא, החובה לשלם על הבושת והפגם טמונה בהיותו של תשלום זה יחסי ונקבע בכל מקרה לגופו (תרתי משמע): התשלום על הבושת והפגם נדרש מן האנס והמפתה, כיוון שהוא זה שמבדיל בין פיתוי נסיכה לפיתוי קבצנית, בין אונס בתולה לאונס אנוּסה.
 
אביי חולק על ר' זירא.
לטענתו, יש ללמוד את חובת התשלום על בושת ופגם לנאנסת והמפוּתה ישירות מפסוקי החוק בספר דברים. לדעת אביי, הפסוק מדגיש שהאנס מחויב לשלם חמישים סלעים "תחת אשר עינהּ" – כלומר, כנגד העינוי שגרם לנערה – ומכאן יש ללמוד, שעל נזקים אחרים שגרם לה (כגון בושת ופגם), עליו לשלם סכום נוסף.
 
כדאי לשים לב: המשנה מחייבת הן את האנס והן את המפתה בתשלום של חמישים סלעים, ואם אביי קובע שסכום זה מוּשת עליהם בשל העינוי שגרמו, הרי שלדעתו גם המפתה – אף שלא נהג באלימות, כמשתמע מן החוק בשמות – גרם לנערה עינוי כלשהו.
 
רעיון זה נמצא גם בדיון תלמודי אחר. משנה כתובות ג:ד קובעת כי בנוסף לתשלומי הבושת והפגם, בהם מחויב אף המפתה, מוטל על האנס לשלם לקורבנו גם על הצער שגרם לה. החכמים מנסים להסביר מהו "צער" זה. אביו של שמואל, למשל, טוען: "צער – שחבטהּ
(האנס) על גבי קרקע" (כתובות לט ע"א). כלומר, צער הקורבן הוא תוצאה של אלימות האנס. ר' זירא מוחה כנגד אמירה זו: "אלא מעתה, (אם) חבטהּ (האנס) על גבי משי – כך גם (תאמר) שפטור?!" (שם, שם). כלומר, גם אנס הכופה עצמו בין מצעי משי רכים ועדינים מחויב לשלם לקורבנו "צער", ולכן ההבדל העקרוני בין אנס ומפתה אינו טמון במידת האלימות של מעשיהם. מעניין, שאותו ר' זירא, שמאמין כי יש הבדל בין חומרת אונס "בת מלכים" לזו של אונס "בת הדיוטות", מדייק כאן שאין הבדל בין אנס ברוטאלי ובין אנס "מנומס". ייתכן שהיגיון דבריו מכוון להכרעת התלמוד שם, לפיה מידת חומרתה של הכפייה המינית אינה תלויה בהתנהלותו של העבריין, אלא בנקודת מבטו של הקורבן: למרות שהן הנאנסת והן המפותה כואבות בעת אובדן בתוליהן (ויש הטוענים, שזו משמעות הפועל "ענה" בתורה, בהקשרו המיני), "אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון" (שם, לט ע"ב) – הראשונה חווה צער, עליו מחויב האנס לשלם.
 
רבא אמר, דאמר קרא: "וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ" וגו' (דברים, שם) – הנאת שכיבה חמשים, מכלל דאיכא מילתא אחריתי, ומאי ניהו? בושת ופגם – 
רבא מציע מקור אחר לחיוב האנס והמפתה בתשלום על בושת ופגם.
מן הפסוק בדברים, הוא לומד שחמישים הסלעים ניתנים בעבור ההנאה המינית שחוו האנס והמפתה, כיוון שניכסוה לעצמם בלא רשות. מכך הוא מסיק, שעל הנזקים שנגרמו לנערה (כגון בושת ופגם) יש לשלם תשלום נוסף.
 
אביי ורבא לומדים הלכה מאותו הפסוק ובאופן דומה: שניהם קובעים כי תשלום החמישים חל על משהו שנזכר בפסוק עצמו, ומתוך כך מסיקים כי נזקים שאינם נזכרים שם (כמו בושת ופגם) מחייבים סכום נוסף. הדמיון הצורני בין הדרשות מדגיש את השוני המהותי ביניהן: בעוד רבא "קונס" את האנס והמפתה על פגיעתם ב"חוק" (כאשר נהנו מיחסי מין מחוץ למסגרות הקהילה המאפשרות זאת), אביי מחייב אותם לשלם על העינוי שגרמו לקורבנותיהם; בעוד רבא מתייחס אל האונס והפיתוי כאל עבירות "טכניות" במסגרת דיני הקניין, אביי רואה בהם פגיעות בגוף ובנפש של הקורבנות.
אני יודעת איזו מן הדרשות קרובה יותר לליבי, ואתן/ם?

 
לייבסיטי - בניית אתרים