חפש  

 

מאיפה הכסף

הדף השבועי: יז-כג אדר תשע"ב  11-17/3/2012

 
ל"א: כי קתני הא – בעריות שאין קדושין תופסין בה. והא קתני סיפא: אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט – אתננה אסור, והא הני – קדושין תופסין בהן! הא מני – רבי אלעזר היא, דאמר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות, עשאה זונה (תמורה כט ע"ב – ל ע"א)
 
תרגום:
לשון אחרת (נוסח אחר): כאשר שנו זאת ("אחד זונה גויה ואחד זונה ישראלית – אתננה אסור") – (כיוונו) בעריות, שאין קידושין תופסים בהן. והרי שנו בסיפא (שם): "אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט – אתננן אסור", והרי אלה – קידושין תופסים בהן! זאת (הברייתא כשיטת) מי? (כשיטת) ר' אלעזר היא, שאמר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישוּת (נישואין) – עשאה זונה.
 
הקשר:
הפרק השישי של משנה תמורה עוסק בקורבנות שאסורים לבוא על המזבח, ובהם גם "אתנן". המשנה השנייה בפרק מסבירה מה כלול בהגדרה זו: "איזהו אתנן? האומר לזונה 'הא ליך (לך) טלה זה בשכרך', אפילו מאה (נתן לה) – כולן אסורין". הדיון התלמודי שנסב על משנה זו, עוסק במהותו של האתנן ובתוך כך גם בהגדרתה של הזנות. הקטע שיידון כאן לקוח מדיון זה.
 
דיון:
מה נחשב ל"אתנן" ומהי זנוּת?
 
ל"א – 
במהלך הדיון התלמודי במשנה מתפתחת מחלוקת לגבי מהותו של האתנן האסור להתקבל על המזבח. רב אומר: "אחד אתנן זכר, ואחד אתנן כל עריות – אסור; חוץ מאתנן אשתו נדה" (בבלי תמורה כט ע"ב). רב משתמש במושג "אתנן" כדי להגדיר תמורה כספית הניתנת בעבור יחסי מין אסורים ("עריות"). יחסי מין עם אישה בנידתה נחשבים גם הם ל"עריות", אולם רב טוען כי הם היוצאים מן הכלל לעניין זה, ומסביר: בפסוק האוסר הבאת אתנן זונה לבית המקדש (דברים כג, 19) נזכרת במפורש המילה "זונה", ובמקרה של "אשתו נידה" אין מדובר בזונה. מתוך דברי רב ניתן להבין כי להבנתו, זונה היא מי שאינה נשואה לשותפהּ ליחסי המין ובנוסף גם אסורה עליו, מסיבות שונות. כדאי לשים לב, שלדעת רב, גם גבר יכול לענות על הגדרה זו והתשלום שיקבל הוא בעבור יחסיו עם אישה שאסורה עליו או עם גבר אחר, ייחשב כאתנן ויהיה אסור לקבלו למקדש. לוי חולק על רב: לטענתו, גם אתנן ל"אשתו נידה" בעבור יחסי מין עימה אסור במקדש. הוא מבסס זאת על המושג "תועבה" הנזכר הן ביחס לרשימת העריות בתורה (ויקרא יח, 29) והן ביחס להבאת אתנן הזונה למקדש (דברים כג, 19). כלומר, לשיטת לוי, אתנן הוא תשלום שניתן בעבור יחסי מין העוברים על חוקי העריות. מכאן, שזנות היא עבירה על חוקי העריות.
כיצד יסביר רב את חזרתו של המושג "תועבה" בשני המקרים? לצורך כך מגייס התלמוד את דברי אביי: "זונה גויה – אתננה אסור, מה הטעם (לכך)? כתוב כאן (בקשר לאתנן) 'תועבה' וכתוב שם כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה (ויקרא יח, 29); מה להלן (מדובר ב)עריות שאין קידושין תופסים בהן, כאן (בעניין האתנן) גם (מדובר במקרה בו) אין קידושין תופסים בה... זונה ישראלית – אתננה מותר, מה הטעם? שהרי קידושין תופסים בה" (בבלי תמורה כט ע"ב). לדעת אביי המושג "תועבה" מתייחס רק ליחסי מין בין שניים שאינם יכולים להינשא זה לזה באופן הלכתי ("אין קידושין תופסים"), וכיוון שהזונה היהודייה ("ישראלית") יכולה להינשא באופן הלכתי ללקוח היהודי שלה, אין אתננה נחשב תועבה וראוי לקבלו במקדש.
התלמוד מאתגר את שיטת אביי בברייתא, שטוענת באופן מפורש: "אחד זונה גויה, ואחד זונה ישראלית – אתננה אסור". תשובת "אסכולת" אביי מופיעה תלמוד שלפנינו בשני נוסחי עריכה, וה"לשון האחרת" (הנוסח השני) הוא זה שנדון כאן.
 
כי קתני הא – בעריות שאין קדושין תופסין בה –
התלמוד מציע, שלשיטת אביי, הברייתא המשווה בין אתנן הזונה היהודייה לזה של הגויה מדברת במקרה ספציפי בו גם הזונה היהודייה אסורה על הלקוח שלה, בשל חוקי העריות, ועל כן אינה רשאית להינשא לו באופן הלכתי (למשל, אם היא אחותו). כלומר, הברייתא אינה סותרת מהותית את עמדתו הראשונית.
 
והא קתני סיפא: אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט – אתננה אסור, והא הני – קדושין תופסין בהן! –
בתפסו את עמדת הצד השני במחלוקת, "מזכיר" התלמוד ל"אסכולת אביי" את סופה של הברייתא, לפיו גם אתנן ביחסים בין אלמנה וכוהן גדול, וגרושה או חלוצה (אלמנה, שגיסהּ סרב להינשא לה ולכן עברה טקס של חליצה) וכוהן "רגיל", אסור לקבלו במקדש. מערכות יחסים אלה אמנם אסורות לכתחילה, אולם מותרות בדיעבד, ואם נישאו זוגות אלה, קידושיהם תופסים מבחינה הלכתית. כלומר, עמדת אסכולת אביי, לפיה "אתנן" הוא תשלום הניתן רק בעבור יחסי מין שאינם יכולים להתקדש מבחינה הלכתית, אינה מסתדרת עם הברייתא.
 
הא מני – רבי אלעזר היא, דאמר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות, עשאה זונה –
בשבתו כ"אסכולת אביי", מגיב התלמוד: ברייתא זו הולכת כשיטת ר' אלעזר, שיטה שאביי אינו מקבל.
עמדתו זו של ר' אלעזר מצוטטת מספר פעמים בתלמוד. לדוגמא: משנה יבמות ו:ה אוסרת על הכוהן להינשא ל"אילונית" (עקרה, ואולי גם בעלת מראה גברי, לפי חז"ל), אם טרם הוליד. ר' יהודה מסביר, שאיסור זה זהה לאיסור התורני על הכוהן להינשא לזונה. בעקבות אמירה זו מפרט התלמוד שם מחלוקת תנאים על משמעותה המילה "זונה": "זונה – זונה כשמה, דברי רבי אליעזר; רבי עקיבא אומר: זונה – זו מופקרת; רבי מתיא בן חרש אומר: אפילו הלך בעלה להשקותה (בטקס הסוטה) ובא עליה בדרך – עשאה זונה... ר' אלעזר אומר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות – עשאה זונה" (בבלי יבמות סא ע"א-ע"ב). מכל התשובות חביבה עליי במיוחד זו של ר' אליעזר ("זונה כשמה"), ממנה עולה כי הדיון כולו טיפה מיותר: כולנו יודעים מהי זנוּת ומהי זונה, ואין שום צורך להרחיב את גבולות המושג או לצמצם אותו באופן בלתי ריאלי. החביבה עליי פחות מכולן היא תשובתו של ר' אלעזר, שמרחיבה את מושג הזנות למימדים כמעט מפלצתיים, ובמובן מה גם מוזילה את משמעותו: אם זנות היא תועבה ויחסי מין בין פנויים הם זנות, הרי ש"תועבה" אינו דבר נדיר, מיוחד או נורא כל-כך. ייתכן שיש לגישה זו יתרונות חברתיים בהקשרים מסוימים, אולם למי שמאמין בזכותה של קהילה לכונן קודים מוסריים השומרים על חבריה מפני ניצול, אלימות ופגיעה כלשהי, חשוב לדעתי לשמור על הזכות להשתמש במושגים כ"תועבה" ולהגבילם למקרי קצה בעיתיים במיוחד. לשמחתי, קובע התלמוד שם כי "אין הלכה כר' אלעזר".
 
עמדת ר' אלעזר הובאה בידי "אסכולת אביי" כדי להוכיח את המחלוקת העקרונית ביניהם: לדעת ר' אלעזר, זנות היא מערכת יחסים מינית שאינה במסגרת קידושין; לדעת אביי, אם למערכת היחסים המינית הזו יש אפשרות – ולו היפותטית בלבד – להתקיים בקדושה בקהילה, הרי שהיא אינה נחשבת לזנות. כפי שאני חולקת על הרחבת ר' אלעזר את המושג "זנות", כך אני נרתעת מן הצמצום שעושה לו אביי. למרות זאת, אני רואה בדבריו של האחרון ניסיון להביט במציאות באופטימיות – מתוך האפשרויות החיוביות הטמונות בה.
 
 
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים