חפש  



 
לפי צרכי השעה

הדף השבועי: יד-כ אייר תשע"ב  6-12/5/2012


 
 
[רב ספרא] עייל לבית הכסא א[תא ר' א]בא נ[נחר ליה] אמ' ליה ליעול מר אמ' ליה עד כאן [לא סליקת לשעיר גמ]רת לך מילי
דש[עיר] מי לא תני מצאו[נעו]ל [ב]דוע שיש אדם שם פתוח בידוע שאין [ש]ם א[דם לאו] אור[רחא ד]א[רעא] הוא סבר מס[וכ]ן הוא
  (תמיד כז ע"ב, ע"פ שיחזור של קטע גניזה אוקספורד, בודליאנה heb. b.1 (2673) 1)
 
תרגום:
רב ספרא נכנס לבית הכיסא. בא ר' אבא, נחר לו. אמר לו: שייכנס אדון! אמר לו: עד כאן לא עלית לשעיר (ארץ ישראל שתחת שלטון רומא, ובכל זאת) למדת דברים של שעיר! האם לא שנוי (במשנה): "מצאו (את בית הכיסא) נעול – בידוע שיש שם אדם, פתוח – בידוע שאין שם אדם"? לא דרך ארץ הוא! והוא סבר: מסוכן הוא.
 
הקשר:
המשנה הראשונה במסכת תמיד מתארת את סידורי השמירה והשינה של הכוהנים בבית המקדש. כבדרך אגב היא מזכירה גם את הסדרי בית הכיסא שם: "ובית כסא של כבוד (היה שם). וזה היה כבודו: מצאו נעול – יודע שיש שם אדם; פתוח – יודע שאין שם אדם". הקטע התלמודי שיידון כאן מתייחס לדברים אלה.
 
דיון:
סיפורים תלמודיים על מפגשי חכמים בבית הכיסא אינם נדירים. כמו סיפורים אחרים, המתארים רגעים בחיי היום יום של החכמים, גם אלה העוסקים בהתנהלותם בעת שהם נפנים לצרכיהם, מבקשים ללמד משהו. לעתים זהו לימוד הלכתי, לעיתים לימוד ערכי ומוסרי.
בית הכיסא הוא מקום אינטימי. אנחנו חושפים שם לא רק את האיברים המוצנעים שבגופנו, אלא גם את מה שמסתתר בתוכו. רובנו לומדים להתבייש בהפרשות שלנו, להסתיר אותן. ההפרדה בין הטבעי-"חייתי" ובין החברתי-תרבותי חשובה מאוד לחיים חברתיים והיא חלק מהותי ממנה, אבל עשיית הצרכים מזכירה לנו שאנחנו בסך-הכל גוף ושלמרות ניסיונותינו איננו יכולים תמיד לשלוט בכך.
 
הקטע הנדון כאן מופיע בנוסחים שונים בכתבי היד של התלמוד (הדבר נכון גם באשר למקבילה בברכות סב ע"ב). בחרתי לדון בנוסח מן הגניזה, כיוון שהוא הפחות בהיר מכולם, ומשום כך גם זה שמזמן את מגוון הפרשנויות הגדול ביותר. אני מבקשת להציע שתי דרכים שונות (מתוך רבות אחרות) לקרוא את הסיפור – כל אחת מהן מבינה אחרת את מערכת היחסים בין הדמויות ומזמנת מסר ערכי שונה.
 
א. קריאה ראשונה:
רב ספרא יושב בבית הכיסא ור' אבא מבקש להיכנס לעשות גם הוא את צרכיו. ר' אבא "נוחר" ורב ספרא מגיב בהזמנה – "שייכנס אדון". האחד משמיע קול "חייתי"; השני מדבר במילים ברורות, תרבותיות, מנומסות. את הנחירה ניתן להבין בדרכים שונות – ביטוי של כאב, קול הנובע מן הגוף המתאפק, ניסיון להסב תשומת לב (כמו שיעול או כחכוח גרון), ועוד – אך המילים האנושיות בהירות ומובנות רק באופן אחד: כהזמנה מכובדת ומנומסת להיכנס. כך אכן שומע זאת ר' אבא, ונכנס.
אמנם ר' אבא קיבל את הזמנת רב ספרא, אך משהוא יוצא משם הוא נוזף ב"מארחו" ואף מעליב אותו בכינויי גנאי. הוא מאשים את רב ספרא בכך שהוא נוהג כמנהג בני שעיר, הנוהגים לעשות צרכיהם יחד (מבני הלטרינה, השירותים הציבוריים נטולי המחיצות, היו נפוצים ברחבי האימפריה הרומית, כפי שניתן לראות באתר הארכיאולוגי בבית שאן, למשל).
ר' אבא אינו מסתפק בכינוי הגנאי, אלא אף נוזף ברב ספרא שאינו מכיר את המשנה, בה מוסבר כבודו של בית הכיסא: "מצאו נעול – יודע שיש שם אדם; פתוח – יודע שאין שם אדם". ר' אבא לומד ממשנה זו שיש חשיבות למנוע כניסה של אדם לבית הכיסא בעת שהותו של אחר שם, כיוון שזה המעשה הנכון מבחינה חברתית – "דרך ארץ".
 
אני מודה, שנזיפתו של ר' אבא מקוממת אותי: רב ספרא לא הטעה את ר' אבא – לא בשוגג ולא בזדון – ולא הסתיר את נוכחותו בבית הכיסא. בידי ר' אבא הייתה האפשרות לסרב להזמנה – מטעמי צניעות, בושה או טעם טוב – אך הוא נענה לה. אם היה כאן מעשה בלתי נאות, הוא באחריותו הבלעדית.
הסיפור מוצא לנכון להסביר גם את עמדת רב ספרא: הוא חשב ש"הנוחר" מגלה סימני מצוקה וכאב, ולכן ביקש למנוע ממנו התאפקות שעלולה לפגוע בו. ניתן לקרוא הסבר זה כאפולוגטיקה למעשה רב ספרא, אולם אני רואה בו רמז לחוסר התקשורת בין שני החכמים, ובמובן מסוים גם אמירה אירונית כלפי ר' אבא עצמו: בניגוד למילים המנומסות והברורות של רב ספרא, נחירתו של ר' אבא יכולה הייתה להשתמע לפנים רבות; בניגוד לתרבותיות שהפגין רב ספרא מתוככי בית הכיסא, ר' אבא פעל באופן חייתי ו"פראי" כבר בעומדו בחוץ; דווקא ר' אבא, שנזף ברב ספרא על שאינו מנומס ו"תרבותי", הוא זה שמתבטא באופן "לא תרבותי":  גופני-"טבעי"-"חייתי".
ייתכן שר' אבא בחר להיענות להזמנת רב ספרא מפני שההתאפקות הייתה קשה עליו באותה שעה. אם כך, ניתן להבין שכעסו נובע מן המבוכה בחולשתו הרגעית ומן הבושה על "כניעתו" לצורכי גופו. גם התנהלות כזו היא "טבעית" למדי – הפניית הכעס על "כישלון" אישי כלפי אחרים, מפני שהם אלה שבפניהם נחשפה ערוותנו שלנו.
 
ב. קריאה שנייה:
רב ספרא יושב בבית הכיסא בעת שר' אבא – מורו ורבו – נוחר מחוצה לה, ואף מבקש במילים בוטות שיינתן לו להיכנס: הרי הוא הרב, האדון. רב ספרא, מתוככי בית הכיסא, נוזף במורו: האם עלית לארץ ישראל כדי ללמוד את המנהגים הבזויים של הרומאים, המנוגדים לכללי דרך ארץ?
בברכות סב ע"ב, מיד לאחר הסיפור על רב ספרא ור' אבא, מסופר (התרגום שלי): "רבי אלעזר נכנס לבית הכסא. בא ההוא רומאי ודחקו
(לצאת). קם ר' אלעזר ויצא. בא נחש ושמט את מעיו (של הרומאי)". הרומאי מנצל את מעמדו כדי לנשל את ר' אלעזר מבית הכיסא ונענש על כך בחומרה. ניתן להבין מכך, שבסיפורנו מתקומם רב ספרא כנגד הניסיון של רבו לדחוק אותו מבית הכסא, על מנת שיוכל להיכנס בעצמו לשם, ומתריס כנגד הניסיון – אותו הוא מתאר כ"מנהג רומאי" – להשתמש במעמד ובסמכות גם בבית הכיסא.
לפי קריאה זו, הסיפור מסתיים בניסיון להסביר את מעשהו של ר' אבא: הוא חשב שמצבו דוחק במיוחד וההתאפקות עלולה להביאו לידי סכנה. נדמה שתירוץ זה אינו מבטל לחלוטין את הביקורת של הסיפור כלפי ר' אבא: בבית הכיסא כל בני האדם חוזרים למצבם הראשוני וה"טבעי", משליכים מעליהם את המעמדות החברתיים הנובעים מן ה"תרבות" ולכן שם כולם שווים.
 
מפגשם של ר' אבא ורב ספרא בבית הכיסא, דומה אולי ל"מפגשים" בשירותים ציבוריים: הכרח השהייה עם אנשים אחרים בעת שאנו משירים מעלינו את הלבוש ה"תרבותי" – לתואר ולמעמד הרי אין שם משמעות –  ו"נכנעים" לגופנו היא חוויה מאתגרת; בערעור הגבולות שבין האישי-הפרטי והציבורי ובין התרבותי והטבעי-חייתי, יש משהו מביך ואפילו מאיים.
האם הסיפור מדגיש את המבוכה שבחשיפת החולשה מול צורכי הגוף, או שמא הוא מתריס כנגד מי שמבקשים להחיל את כללי ה"תרבות" בתוך המרחב ה"טבעי" והגופני הזה? הבחירה הפרשנית נותרת בידי כל אחד ואחת מאיתנו.
 
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים