חפש  

 


להרבות טוב בעולם

הדף השבועי: כא-כז אייר תשע"ב  13-19/5/2012

 
אמר להן: מה יעביד איניש ויתקבל על ברייתא? אמרו: יסני מלכו ושלטן. אמר להו: דידי טבא מדידכו - ירחם מלכו ושלטן,
ויעבד טיבו עם בני אינשא
 (תמיד לב ע"א)
 
תרגום:
אמר להן (אלכסנדרוס מוקדון לזקני הנגב): מה יעשה אדם ויתקבל על הבריות? אמרו: ישנא מלך ושלטון. אמר להם: שלי טוב משלכם – יאהב מלך ושלטון ויעשה טוב עם בני האדם.
 
הקשר:
במסכת תמיד במשנה שבעה פרקים, אולם התלמוד עוסק רק בארבעה מהם. עיקרו של הפרק הרביעי בתלמוד הוא בקובץ סיפורי המתאר את מפגשו של אלכסנדרוס מוקדון עם זקני הנגב ואת מסעו – הפיזי והרוחני – בעקבות מפגש זה. הקובץ ארוך ומעניין והקשרו בתוך הפרק הרביעי של מסכת תמיד אינו ברור. הקטע שיידון כאן לקוח מתוכו.
 
דיון:
מה לומדים אלכסדנרוס וזקני הנגב מן המפגש ביניהם, ומה לומדים אנחנו?
 
אמר להן: מה יעביד איניש ויתקבל על ברייתא? –
שאלה זו היא חלק ממכלול השאלות שמפנה אלכסנדרוס אל זקני הנגב. השאלות עוסקות בנושאים שונים, שבאופן פשטני ניתן להכתירם בכותרת "מהות החיים". יש ביניהן שאלות על הבריאה, על מבנה העולם, על הנהגות אנושיות ראויות ועוד.
דמותו של אלכסנדרוס, כפי שהיא מופיעה בקובץ זה, מוכרת וגם אם אין הכרח לקשרה לדמות ההיסטורית של אלכסנדר מוקדון, אין סיבה שלא להבין שהיא מתייחסת אליה ושואבת ממנה את אפיוניה: דמות שליט חזק, מלומד במסעות וסקרן להגיע – בין במחשבה ובין במעשה – אל קצווי העולם. לעומת זאת, דמותם של "זקני הנגב" עלומה. הם אינם מוכרים ממקורות תלמודיים אחרים וזהותם היהודית נחשפת כאן רק באמצעות תשובותיהם ואופי דיוניהם עם אלכסנדרוס.
שאלותיו של אלכסנדרוס יכולות להיקרא כניסיון להבין את דרכי התרבות היהודית הזרה לו (אחת מרבות בהן פגש במסעותיו), כמבחן לזקני הנגב או אפילו כביטוי ל"הלניזם" (מה שחשבו חז"ל כהלניזם), שבא להדגיש את העמדות היהודיות בנושאים שונים. אני מציעה לקוראן גם כגילוי של רגשות ותהיות אוניברסליים, שמאפשרים ומזמינים הזדהות עם דמותו של אלכסנדרוס. דמות זו חושפת קושיות, חולשות, שאיפות ותובנות שמשותפות, כך נדמה, לכלל בני האדם במסע חייהם. בהקשר זה, מייצגים אולי "זקני הנגב" את הקול הבוגר, ההוֹרי, שמנחה ומלווה את התהליך האנושי של התבגרות ולמידה.
 
שאלתו זו של אלכסנדרוס יכולה להישמע כתהייתו של נער מתבגר המבקש להבין כיצד מתנהל העולם, ובאופן ספציפי – כיצד עליו עצמו להתנהל בעולם. עיקר שאיפתו היא תחושת ההתקבלות בקהילה ובחברה, והוא רוצה לדעת מה עליו לעשות כדי לזכות בכך. הבנה כזו מעוררת הזדהות עם דמותו של אלכסנדרוס, המבטאת את רחשי הלב של כל בני האדם, לפחות בשלבים מסוימים של חייהם.
 
אמרו: יסני מלכו ושלטן –
איני יודעת מה שמעו זקני הנגב בשאלת אלכסנדרוס, אולם נדמה כי תשובתם אינה מתייחסת אל ה"אישי" שבפנייתו אלא אל ה"פוליטי".
לדבריהם, כדי לזכות בהתקבלות בקרב הבריות, צריך אדם  לשנוא את המלך ואת השלטון.
קשה שלא לראות בתשובה זו התרסה מכוונת כלפי השואל: הוא עצמו מלך ושליט, והמשיבים מבטאים רתיעה (במקרה הטוב) ובוז
(במקרה הפחות טוב) כלפיו וכלפי מעמדו ותפקידו. אני שומעת כאן גם את הפער בין עמדותיהם ותפישתם העצמית של השואל והמשיבים: הם אינם עומדים באותו המקום ונקודת המבט שלהם על העולם שונה בתכלית.
הפירוש המיוחס לרש"י שופך אור על עניין זה: "יסנא מלכו ושלטון – ויתקבלו דבריו ויאהבו אותו; אבל אדם (ש)רגיל לדבר עם מלכים ושרים, מקנאים בו בני אדם ומתוך כך שונאים אותו ואת מעשיו". דברים אלה יכולים להיאמר רק על ידי מי שקהילתו אינה רואה עצמה כחלק מן השלטון וכשותפה בו. ההתקרבות אל מלכים ושרים נתפשת אז כחנופה אל ה"זרים" בעלי הכוח והממון, ולכן עלולה לעורר רגשי קנאה ושנאה מצד הקהילה.
 
היחס אל השלטון כאל "זר" ש"לנו" אין בו – ולא צריך להיות בו – חלק, מובע גם במקומות אחרים בספרות חז"ל. במשנה אבות א:י אומר שמעיה: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות". לחשש מפני ההתוודעות לרשות (לשלטונות) פנים שונות, כפי שמפורט באבות דרבי נתן: "ואל תתודע לרשות – כיצד? מלמד שלא יצא לו לאדם שם ברשות; כיון שיצא לו שם ברשות – סוף נותנין בו עיניהם והורגים אותו ונוטלין הימנו כל ממונו... אל יכוין אדם ליטול את הרשות, שאף על פי שבראשונה פותחין לו פתח ומלוים לו באחרונה קשה לו" (אדר"נ נו"א יא). גם כאן ניכר שהדוברים אינם חשים חלק מן "הרשות": הם מיעוט נרדף, שכדאי לו להימנע מלתלות יהבו בשלטונות, פן יבולע לו. פירוש אחר בקטע זה עצמו מאיר את החשש מפני ההתקרבות לשלטונות באור מעניין: "מלמד שלא יכוין אדם לומר 'אני הוא שר העיר ואני הוא המשנה', מפני שגוזלין לישראל" (שם, שם). מהותה של הרשות נתפשת כאן  כ"גוזלין את ישראל" – שחיתות וניצול הכוח לרעה – ועל כן יש להימנע לא רק מקשרים עם השלטונות אלא אף מבעלות עצמית על כוח ושררה. פירוש זה יכול להסביר גם את שני החלקים הקודמים בדברי שמעיה – ההנחיות לאהוב את המלאכה ולשנוא את הרבנות – כמנחים את האדם לעסוק בענייניו ולהימנע מלקיחת חלק ב"ממסד", אפילו הוא ממסד יהודי-תורני.
 
זקני הנגב רואים את השלטון כזר ומאיים וטוענים כי הדרך להתקבל בין האנשים היא בהתרחקות מן הרשות ובהימנעות מן השלטון.
 
 אמר להו: דידי טבא מדידכו - ירחם מלכו ושלטן, ויעבד טיבו עם בני אינשא –
אלכסנדרוס מביט על העולם ממקום אחר לחלוטין. הוא חסר את רגשי הנחיתות והפחד המובנים בנפשו של המיעוט הנרדף, ולכן הוא רואה בשלטון ובשררה כלי שאפשר ורצוי להשתמש בו כדי להיטיב.
הפירוש המיוחס לרש"י מסביר: "ירחם מלך ושלטון – וידבר עמהם תמיד, ויעשו טוב עם בני העיר בשביל אנשי העיר, וידבר עליהם אל המלך שלא להכביד עולו עליהם ואז יבואו בני העיר לעובדו" (התרגום שלי). פירוש זה מעיד, להבנתי, על הפער התודעתי בין הפרשן – כחלק מן הקהילה היהודית לדורותיה – ובין דמותו של אלכסנדרוס. בעוד אלכסנדרוס מדבר על יכולתו של המחזיק בשלטון להועיל לעולם – בידו הכוח לתקן עוולות ולהיטיב עם בני האדם – הפרשן, כמי שרואה עצמו כמיעוט הנתון לרשות אחרים, מתרכז באפשרות של "האדם הקטן" להשפיע על הרשות לגרום חסד לעם ובדרך זו לזַכות עצמו בכבוד מקהילתו.
 
אלכסנדרוס מציג את תשובתו לזקני הנגב כטובה משלהם, ואינו זוכה לתגובה. האם מקבלים הזקנים את דבריו ושותקים מתוך הסכמה? האם תשובתו מערערת את תפישתם לגבי השררה והשלטון ומציבה מולה עמדה חזקה מספיק כדי להותיר את מאזני מחשבתם-מחשבתנו מתנדנדים בלא הכרעה? אולי מוכיחים דברי אלכסנדרוס שהפער בין תפישתו ותודעתו של המיעוט ובין אלה של בעלי הכוח והשררה אינו ניתן לגישור, ושתיקת הזקנים מבטאת ייאוש מן השיח עצמו?
 
המפגש עם זקני הנגב, כחלק ממסעו של אלכסנדרוס, יכול כאמור להיות מובן גם כמסע התבגרות, עימו יכול כל אדם להזדהות. בתוך כך, גם הקושיה הנוגעת לשררה, לכוח ולשלטון יכולה להתפרש כציון דרך משמעותי בעיצוב דרכם של מתבגרים – בין כיחידים ובין כעם.
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים