חפש  



 
ירושלים שלא הכרתם

הדף השבועי: יט-כה שבט תשע"ב  5-12/2/2012


 
וירושלים מי מיחלט בה? והתניא: עשרה דברים נאמרו בירושלים, אין הבית חלוט בה! אמר רבי יוחנן: כירושלים – דמוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ולא כירושלים –  דאילו ירושלים אין הבית חלוט בה, ואילו הכא הבית חלוט בהן. רב אשי אמר, לאו אמר רב יוסף: תרי קדש הוו? ה"נ תרי ירושלים הוו (ערכין לב ע"ב)
 
תרגום:
וירושלים, האם חלוט בה (הבית לקונה, כדין ערי חומה)? והרי שנוי: עשרה דברים נאמרו בירושלים, (ואחד מהם הוא) אין הבית חלוט בה! אמר רבי יוחנן: (המשנה עוסקת בערים שהן) כירושלים – שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ולא (עוסקת בערים שדינן) כירושלים – שאילו ירושלים, אין הבית חלוט בה, ואילו כאן (בערים שמזכירה המשנה) הבית חלוט בהן. רב אשי אמר, (האם) לא אמר רב יוסף: "שני (מקומות בשם) קדש היו"? כאן גם שתי ירושלים היו.
 
הקשר:
הפרק האחרון של מסכת ערכין במשנה עוסק במכירה של אדמות ובתים בארץ ישראל. לנושא זה אין קשר ישיר לדיני ההקדש, שנדונו לאורך המסכת, אולם הוא ממשיך את הדיון בגאולה ("פדיון" הנדל"ן מן הקונה והחזרתו לבעליו) ובשנת היובל. המשנה השישית בפרק מציינת דוגמאות לערי חומה, לגביהן קיימים דינים ייחודיים באשר למכירת בית. הקטע שיידון כאן הוא חלק מן הדיון התלמודי במשנה זו.
 
דיון:
מי היא "ירושלים" המופיעה במשנה, וכיצד קשורה שאלה זו לבסיס הרעיוני של מסכת ערכין?
 
וירושלים מי מיחלט בה? עשרה דברים נאמרו בירושלים, אין הבית חלוט בה! –
הדיון ההלכתי במכירת אדמה בארץ ישראל, נשען על הכלל התורני, לפיו אדמות הארץ אינן שייכות לאיש, אלא לאלוהים בלבד: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (ויקרא כה, 24-23). כיוון שהארץ שייכת לאלוהים, בעלות אנושית על אדמותיה היא ארעית בלבד: המוכר את אדמתו לאחר, רשאי ואף מצווה לקנות אותה בחזרה, פעולה המוגדרת בתורה כ"גאולה". בין אם הצליח המוכר לגאול את האדמה ובין אם לא, בשנת היובל, אמורות כל האדמות לחזור ליד בעליהן המקוריים.
חוק זה חל גם על מכירת בתים, אולם הדין שונה בבתים בערי חומה: "וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ. וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לא לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל" (שם, 30-29). אם לא מצליח מוכר הבית בעיר חומה לקנות אותו מחדש תוך שנה, הוא עובר לרשות בעליו החדשים לצמיתות, ואפילו בשנת היובל אינו חוזר לידי המוכר. בית כזה מוגדר במשנה כ"חלוּט".
כאמור לעיל, המשנה מגדירה אילו ערים נחשבות "ערי חומה", בהן נחלט הבית שנמכר ולא נגאל בתוך שנה: "ואלו הן בתי ערי חומה... מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כגון קצרה הישנה של ציפורים וחקרה של גוש חלב ויודפת הישנה וגמלא וגדוד וחדיד ואונו וירושלים וכן כיוצא בהן" (משנה ערכין ט:ו).
 
במסכת בבא קמא מזכיר התלמוד עשרה דברים ייחודיים לירושלים: "אין הבית חלוט בה, ואינה מביאה עגלה ערופה, ואינה נעשית עיר הנדחת, ואינה מטמאה בנגעים, ואין מוציאין בה זיזין (בולטים מן הקיר) וגזוזטראות, ואין עושין בה אשפתות (ערימות זבל), ואין עושין בה כבשונות (לשריפת כלי חרס), ואין עושין בה גנות ופרדסות חוץ מגנות וורדין שהיו מימות נביאים הראשונים, ואין מגדלים בה תרנגולין, ואין מלינין בה את המת" (ב"ק פב ע"ב). נדמה שהמניע המשותף לכל האיסורים הללו הוא הניסיון לשמור את ירושלים כמתחם מקודש, שאין הלכלוך – הפיזי והרוחני – נוגע בו. האיסור הראשון נדמה יוצא דופן בתוך הרשימה, אולם גם הוא קשור בתפישת הקדושה של העיר: ירושלים נתפשת כמעין ארץ-ישראל בזעיר אנפין, וכמו שאדמת הארץ אינה נמכרת לצמיתות, בשל קדושתה, כך גם בתי ירושלים אינם חלוטים.
לאור דברים אלה, תוהה התלמוד כיצד נכללת ירושלים ברשימה המשנאית של ערי החומה בהן נחלט בית מכור שלא נפדה.
 
כירושלים – דמוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ולא כירושלים –  דאילו ירושלים אין הבית חלוט בה –
ר' יוחנן מציע פיתרון לסתירה זו: יש לקרוא את השם "ירושלים" במשנה בשני אופנים שונים, ותוך שיוכה לשתי קטגוריות הלכתיות שונות: כעיר מוקפת חומה מימי יהושע בן נון, כמו שאר הערים ברשימה, וכעיר ייחודית שאין הבית יכול להיחלט בה.
 
רב אשי אמר, לאו אמר רב יוסף: תרי קדש הוו? ה"נ תרי ירושלים הוו –
רב אשי מציע פיתרון אחר: "ירושלים" שבמשנה אינה עיר אחת השייכת לשתי קטגוריות הלכתיות שונות, אלא שתי ערים שונות זו מזו. רב אשי מסתמך בכך על דברי רב יוסף, מתוך סוגיה העוסקת בערי המקלט, במסכת מכות ט ע"ב - י ע"א.
העיר קדש מופיעה ברשימת ערי המקלט שבנה יהושע (יהושע כ, 7), וכן ברשימת הערים שבתחום שבט נפתלי, כאחת מ"ערי מבצר"
(יהושע יט, 37-35). לדעת התלמוד, יש בהופעה כפולה זו סתירה, שכן ערי המקלט "אין עושין אותן לא טירין (מקום יישוב קטן) קטנים ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינוניות" (בבלי מכות י ע"א), ומכאן שקדש, בהיותה עיר מקלט, אינה יכולה להיות גם עיר מבצר. פתרונו של רב יוסף לסתירה פשוט: "שתי קדש היו". כלומר – אין מדובר באותה עיר המופיעה בשתי הרשימות, אלא בשתי ערים שונות.
 
כאמור, רב אשי מצטט את דברי רב יוסף ומבקש להשתמש בעיקרון המנחה אותם גם לגבי העניין הנדון כאן: ירושלים שאין הבית חלוט בה היא עיר אחת, וירושלים המופיעה במשנה, היא עיר אחרת.
 
לכאורה, אין הבדל בין דברי רב יוסף ודברי רב אשי: כדי לפתור סתירה בין שני מקורות, הם קובעים כי כל אחד מהם מדבר בעיר אחרת. למעשה יש הבדל מהותי בין שני המקרים: לירושלים, בניגוד ל"קדש", מעמד ייחודי במסורת, ברגשות העם ובהלכה, שנגזר מהיותה יחידה ומיוחדת. האפשרות שיש שתי ערים ששמן "ירושלים" מערערת את אחד מיסודות התודעה היהודית, ומעוררת בעיות רבות משהיא מנסה לפתור. כדאי גם לזכור, שההלכה אותה מסדיר פיתרון כזה, ממילא אינה רלוונטית עוד, שכן בטלו היובלות.
מדוע, אם כן, מציע רב אשי הצעה כזו?
 
דיני היובלות, ההקדש והגאולה אינם רלוונטיים מבחינה פרקטית לחכמי התלמוד, אך מסכת ערכין דנה בהם ברצינות ובפרוטרוט, תוך ניסיון למצוא בחוקים אלה משמעות במציאות המשתנה. זאת עושים החכמים באמצעות גזירה של עקרונות יסוד ערכיים מתוך דיני העבר, שעליהם יתבססו דינים והלכות הנוגעים בהווה: כיצד לנהוג בתרומת גויבמה לחייב את האנס והמפתהכיצד להוכיח ולהימנע מהוצאת שם רע, מהו מעמדה ההלכתי של בת כלפי אביה ועוד.
הצעת רב אשי שיש שתי "ירושלים" אולי תפתור בעיה הלכתית (שאינה רלוונטית במציאות ההווה), אך היא מטילה בספק ומערערת את אחד מבסיסי התודעה היהודית. אני מבקשת לקרוא אותה כאירונית, וכמגחכת – באמצעות הקצנה עד אבסורד – את אלה שאינם נוהגים בַעבר כפי שמצליחה מסכת ערכין לנהוג בו.
 
היי שלום מסכת ערכין, ברוכה הבאה מסכת תמורה!

 
לייבסיטי - בניית אתרים