חפש  

 

חמור קופץ בראש

כט תמוז-ו אב תשע"א  31/7-6/8/2011
חולין לה-מא
 
וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל (יחזקאל ד, 14), הנה נפשי לא מטומאה - שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה, ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי - שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם, ולא בא בפי בשר פגול - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, משום רבי נתן אמרו: שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה (חולין לז ע"ב)
 
 
הקשר:
המשנה השישית בפרק השני של מסכת חולין עוסקת בשחיטת בהמה שעומדת למות ("מסוכנת"). אם מתה הבהמה לפני השחיטה היא תיאסר באכילה, ולכן קובעת המשנה גדרים לזיהוי חיוּתה של הבהמה בעת שחיטתה. התלמוד דן בשאלה האם ה"מסוכנת" נחשבת לכתחילה כטריפה, והמדרש שיידון כאן מובא כדי להוכיח שלא כך הוא.
 
דיון:
על הפרדוקס ההלכתי המובנה בדרישה להחמיר.
 
הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה – שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה
הפסוק עליו נסב המדרש הוא תשובת יחזקאל לאלהים, המצווה עליו לאכול עוגת שעורים אפויה בגחלים עשויים מצואת אדם, כמשל מוחשי לנבואת הזעם שלו: "כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם" (יחזקאל ד, 13). יחזקאל מתקומם כנגד הציווי, ואולי אף כנגד הנבואה עצמה, בהזכירו את הקפדתו לשמור עצמו טהור. כך מפרש זאת בעל המצודת דוד: "מעולם לא בא בפי בשר מתועב ונאסר... ואיך עתה אוכל דבר נמאס כזה אשר לא אכלתי מעולם?!".
המדרש מבין את דברי יחזקאל כמעידים על ייחודו ושונותו משאר העם, ולכן הוא מבקש ללמוד מהם מהו הסטנדרט ההלכתי על גביו הוסיף הנביא חוּמרות בעבור עצמו.
 
פתיחת דבריו של יחזקאל בהצהרה כי נפשו טהורה. מפשט הפסוק עולה כי הצהרה זו מהווה מעין כותרת לשתי הדוגמאות שיבואו לאחריה, ובה יפורטו האופנים בהם הצליח הנביא לשמור על טהרה זו. המדרש, לעומת זאת, מבין גם את ההצהרה הפותחת כדוגמא להקפדה של יחזקאל על ענייני טהרה. לדעת המדרש מסביר יחזקאל כי הוא התרחק מהרהורים מיניים אסורים במהלך היום, כדי להימנע משפיכת זרע לשווא בלילה.
בעלי התוספות מוטרדים מהצהרתו המדרשית של הנביא: "מה גדלותו של יחזקאל? והלא כל אדם גם אסור?!" (תוספות, חולין לז ע"ב, התרגום שלי). כלומר, עמידתו של יחזקאל במצווה המסורה לכולם – זהירות מפני הרהורים מיניים, המובילים לשפיכת זרע – אינה צריכה להיחשב כמעלה מיוחדת. למרות זאת, מזכירים בעלי התוספות, יש הבדל בין המחויבות לקיים מצווה כלשהי ובין היכולת לקיימה בפועל. יש עבירות שקשה מאוד להימנע מהן, כפי שמתריע רב: "שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום – הרהור עבירה, ועיון תפלה, ולשון הרע" (ב"ב קסד ע"ב). יחזקאל המדרשי, אם כן, לא קיבל את ה"היתר" שמציע רב בהודאת-הכישלון-הצפוי-מראש שלו, והחמיר על עצמו מעבר למצופה  מאדם רגיל.
 
וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי – שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם
מפשט הפסוק נדמה שיחזקאל מכוון לכך שעמד באיסור המפורש בתורה שלא לאכול בשר נבלה וטרפה (ויקרא כב, 8). המדרש מפרש שיחזקאל נזהר שלא לאכול מבשר "כוס כוס". לפי תרגום אונקלוס לתורה, "כוס" משמעו "שחוֹט!" (ראו תרגומו לשמות יב, 21), ומכאן  שיחזקאל נמנע מלאכול בשר בהמה שנשחטה במהרה, שמא מהירות זו מקורה בחשש לחייה. ממדרש זה ניתן ללמוד כי יחזקאל הקפיד על עצמו אף מעבר לדרישת המשנה, והתייחס ל"מסוכנת" כאל אסורה למאכל.
 
מבחינת הסוגיה התלמודית, זה הוא המוקד של המדרש והסיבה להבאתו כאן: הצהרתו של יחזקאל באה ללמד על ייחודו ועל הקפדותיו היתרות, ולכן אם הוא נמנע מאכילת "מסוכנת", הרי שיש בכך החמרה, והדין הפשוט הוא ש"מסוכנת" אינה נחשבת טריפה אלא מותרת לאכילה.
הבאת דברי הנביא המחמיר כדי ללמוד מהם את הסטנדרט הוא מעשה מורכב מבחינה חינוכית: מחד גיסא ניתנת ללומדים האפשרות לנשום לרווחה ולהתרכז בעשיית המצוות באופן הנכון ומבלי להחמיר יותר מדי, אך מאידך גיסא מוטל עליהם צילו המכביד של מודל לשאיפה מחמיר ועימו גם דרישה שקטה, מבין השורות, להידמות לו ולהידבק במעשיו.
כך עולה גם מניסוח ההלכה הנוגעת ב"מסוכנת", אצל הרמב"ם: "אע"פ שהיא מותרת, גדולי החכמים לא היו אוכלין מבהמה שממהרין ושוחטין אותה כדי שלא תמות, ואע"פ שפרכסה בסוף שחיטה (וראו במשנה לעיל) ; ודבר זה אין בו איסור, אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו בדבר זה הרי זה משובח" (רמב"ם, הלכות מאכלות אסורים, פ"ד הי"ב). הרמב"ם מזכיר בדבריו פעמיים ש"מסוכנת" מותרת לאכילה, ולמרות זאת הרושם העולה מדבריו – הן באופן ישיר והן בעקיפין – הוא, שלא ראוי לאכול ממנה, בודאי לא למי שרוצה להידמות ל"גדולי החכמים" או לזכות בשבח.
 
וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל –  שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם –
"פיגול" הוא בשר שנאסר באכילה (ויקרא ז, 18; ויקרא יט, 7). גם כאן, כמו בדוגמא הקודמת, נדמה שבפשט דבריו מכוון יחזקאל לשמירתו על מצוות התורה, וגם כאן מבין המדרש שזו היא הקפדה יתרה, מעבר לנדרש מכל אדם.
המדרש מסביר שהנביא החמיר על עצמו שלא לאכול מבשר שהותר לאכילה בידי חכם, לאחר שעלה ספק לגבי כשרותו. בהמשך המסכת מסופר על רב, שהתלבט לגבי כשרות בשר ושלח אותו לבדיקה של רבה בר בר חנה. זה מצידו התיר את הבשר לאכילה ואף אכל ממנו בעצמו. בעקבות המדרש על דברי יחזקאל, מתקיף התלמוד מעשה זה: "וכיוון שהורה בה חכם (כלומר, הוא עצמו), כיצד אכל ממנה?!" (חולין מד ע"ב, התרגום שלי). כדי לפתור את הבעיה שהעלה, מציע התלמוד שהחומרה שלא לאכול מבשר כזה חלה רק על הוראת חכם שניתנה מתוך "סברא" – הסקת מסקנות על דרך ההיגיון – ואילו כאן, הורה רבה בר בר חנה את פסקו מתוך לימוד מסורת הפסיקה שלפניו. כדאי לשים לב, שבסיפור עצמו מעשהו של רבה בר בר חנה אינו נתפש כבעייתי, והדיון ההלכתי ומסקנותיו מובאים מתוך פרספקטיבה מאוחרת. ניתן לראות בכך, אולי, ביטוי למגמה של החמרה הולכת וגוברת.
 
שוב נחשף כאן המסר ההלכתי הכפול ביחס להחמרה: מה שנתפש בסוגיה שלנו כהקפדה ייחודית ומחמירה לנביא (לא לאכול מבשר שהותר, לאחר שהיה בו ספק), הופך לדרישה סטנדרטית – גם אם כזו שיש לה סייגים – מכל חכם. כלומר, הלכה זו חלה רק על "פשוטי העם", ומי שמחשיב עצמו חכם בעצמו, או רוצה להידמות לכזה, לא יכול להרשות לעצמו לציית לה.
הסיפור על רבה בר בר חנה מדגיש גם את הפרדוקס המובנה בגישה זו: ההיתר ההלכתי לאכילת הבשר ניתן בידי החכם, אלא שממנו עצמו מצופה להחמיר ולא לציית לפסיקתו שלו. אם הנוהל הנדרש הוא להחמיר ולא לאכול מבשר שהותר בידי חכם, מדוע לשאול אותו, כאשר מתעורר ספק בכשרות? יפסוק כל אחד לעצמו להחמיר, ומראש ימנע מאכילה במקרה כזה. מכאן, שהגישה שהופכת את ההחמרה לסטנדרט, מתוך ציור "גדולי החכמים" המחמירים תמיד כמושא להדבקות ולהידמות, עלולה להוביל, בסופו של דבר, לייתורם מן העולם.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים