חפש  




חלק אלוה ממעל

הדף השבועי: ל ניסן – ו אייר  22-28/4/2012

 

מ"ט דמ"ד אין מועלין? אמר עולא: אמר קרא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם (ויקרא יז, 11) – שלכם הוא. דבי ר' ישמעאל תנא: לְכַפֵּר (שם, שם) – לכפרה נתתיו ולא למעילה. רבי יוחנן אמר: אמר קרא כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר (שם, שם) – לפני כפרה כלאחר כפרה הוא, מה לאחר כפרה  אין בו מעילה, אף לפני כפרה אין בו מעילה (מעילה יא ע"א)
 
תרגום:
מה הטעם של מי שאמר "אין מועלין" (בדם)? אמר עולא: אמר הפסוק "וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם" (ויקרא יז, 11) – שלכם הוא. (האסכולה) של בית ר' ישמעאל שנו: "לְכַפֵּר" (שם, שם) – לכפרה נתתיו ולא למעילה. ר' יוחנן אמר: אמר הפסוק "כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (שם, שם) – לפני כפרה כלאחר כפרה הוא, מה לאחר כפרה אין בו מעילה, אף לפני כפרה אין בו מעילה.
 
הקשר:
במשנה השלישית בפרק השלישי של מסכת מעילה מובאים דברי ר' שמעון: "הדם קל בתחלתו וחמור בסופו... הדם בתחלה אין מועלים בו; יצא לנחל קדרון – מועלים בו". בתלמוד נזכרת מחלוקת בין ר' שמעון ור' מאיר ובין החכמים לגבי אפשרות המעילה בדם, והקטע שיידון כאן מתייחס למחלוקת זו.
 
דיון:
מדוע אין מעילה בדם ומה הקשר לתורה?
 
מ"ט דמ"ד אין מועלין? –
הפרק השלישי של מסכת מעילה מגדיר מקרים שונים בהם אסור ליהנות (להשתמש או להרוויח כלכלית) ממה שהוקדש למקדש או נמצא ברשותו, אך בדיעבד אין ההנאה נחשבת כמעילה.
"מעילה", במובנה ההלכתי, היא שימוש במשהו השייך למקדש, לצרכים שאינם קשורים לעבודת הקודש (וראו ויקרא ה, 16-14). הגדרת שימוש בדבר כלשהו כמעילה מלמדת שדבר זה הינו קדוש (כלומר, שייך לקודש), אולם המקרים הנזכרים בפרק השלישי של המסכת שייכים לתחום ביניים בין קודש לחול, או כפי שמגדיר זאת התלמוד בהמשך הפרק – "קדוש ואינו קדוש" (מעילה יב ע"ב).
 
הדם, שהזאתו או זריקתו על המזבח הינה חלק מתהליך הקרבת הקורבן, נזכר במשנה חולין ח:ו כמשהו שאין בו כלל דין מעילה. למרות זאת, במשנה הנדונה כאן, מחלק ר' שמעון בין שני שלבים ביחס לדם: "בתחילה" – הוא אינו נחשב מקודש ולכן אין השימוש בו מוגדר כמעילה; ולאחר ש"יצא לנחל קדרון" –  הוא נחשב כקודש ולכן אסור להשתמש בו.
יציאתו של הדם לנחל קדרון נזכרת גם בתוספתא יומא פ"ג ה"ב. לאחר תיאור פרטני של שלבי הזאת הדם ושפיכת הנותר ממנו על המזבח נאמר כי כל הדמים "מתערבין באמה (בצינור) ויוצאין לנחל קדרון, ונמכרין לגננין לזבל, ומועלין בהן – דברי ר' מאיר ור' שמעון; וחכמים אומ': אין מעילה בדמים".
מחלוקת זו לגבי הגדרת הדם כקודש – פועל יוצא של הגדרת השימוש בו כמעילה – פותחת את הסוגיה התלמודית הנדונה כאן.
 
התלמוד מבקש להסביר את העמדה הגורסת שאין מעילה בדם. לצורך כך מובאים דברי שלושה חכמים, הדורשים את הפסוק מויקרא יז, 11, בו נזכר תפקידו של הדם בעבודת הקודש: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר". הקשרו התורני של פסוק זה עוסק בהיות הדם "נפש" ובמשמעויות הערכיות כמו גם באיסורים הפרקטיים הנגזרים מכך
(בנושא זה הרחבתי בדף "הדם הוא הנפש").
 
אמר עולא: אמר קרא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם (ויקרא יז, 11) – שלכם הוא –
מן הביטוי "נתתיו לכם" לומד עולא שהדם הנזרק על המזבח אינו שייך לאלוהים אלא לבני האדם: הם "בעליו" ולכם הם רשאים להשתמש בו. מכאן שדם זה – למרות היותו בשימוש בקודש – אינו נחשב קדוש, והמשתמשים בו אינם מבצעים מעילה.
דרשה זו מתייחסת למעמדו הייחודי של הדם בַּקשר שבין אלוהים ואדם. בהיותו של הדם מכיל את "נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר", הוא שייך לאלוהים בלבד (אולי זו הסיבה לכך שאסור לבני האדם לאכול ממנו). הבחירה של אלוהים לתת את הדם (הספציפי, זה שנזרק על המזבח) לבני האדם, לצרכיהם, יוצרת "העברת בעלות" חוקית ומלאה, ומעתה הרי הוא שלהם באופן מלא.
 
דבי ר' ישמעאל תנא: לְכַפֵּר (שם, שם) – לכפרה נתתיו ולא למעילה –
אסכולת ר' ישמעאל דורשת את המילה "לכפר" המופיעה בפסוק. קריאה זו מבקשת לחזור אל פשט הפסוק עצמו ואל תפקידו של הדם כפי שהוא מוסבר שם. הדם נזכר בפסוק כבעל מטרה הלכתית ספציפית – כפרה – ולכן אי אפשר ללמוד לגביו ציוויים או איסורים הלכתיים אחרים, כגון האיסור למעול בו.
כמו במדרש הקודם, גם כאן מודגשת הנתינה האלוהית של הדם – לאו דווקא כמושג פיזי, אלא כקונספציה דתית והלכתית. לעומת ר' עולא, שטען כי נתינה זו מבטלת את הקדושה בדם, אסכולת ר' ישמעאל טוענת שנתינה זו מקדשת את הדם, אולם בשל היותה נתינה ממוקדת לצורכי מטרה ספציפית – כפרה –  כשהדם מסיים את מילויה, הוא מאבד את קדושתו ולכן אין מועלים בו עוד.
 
רבי יוחנן אמר: אמר קרא כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר (שם, שם) – לפני כפרה כלאחר כפרה הוא –
דרשתו של ר' יוחנן מדגישה את המילה "הוא" המתייחסת בפסוק אל הדם. מילה זו מלמדת, לדעתו, שלדם מהות משל עצמו, שאינה משתנה בתהליך ההקרבה: הן לפני שמילא הדם את "תפקידו" כמכפר והן לאחר סיום "תפקיד" זה, הוא אינו נחשב קדוש והשימוש בו אינו נחשב כמעילה.
דרשה זו שונה משתי הקודמות לה, כיוון שהיא אינה מתייחסת למערכת הקשרים בין אלוהים ואדם ורואה בדם "ישות" עצמאית: הוא עצמו בעל משמעות ו"כוח", והשימוש שנעשה בו אינו משפיע על תכונותיו או משנה אותן – כמו לפני הכפרה גם לאחריה, אין בו קדושה ואין מועלים בו.
 
קובץ דרשות זה מופיע יחד גם במקומות אחרים בתלמוד (ראו למשל ביומא נט ע"א-ע"ב) ותמיד בסדר זהה. זה אינו סדר כרונולוגי (ר' ישמעאל הוא תנא, ר' יוחנן אמורא מן הדור השני ועולא אמורא מן הדור השלישי), ולכן סביר לי שהוא מבטא רעיון כלשהו, תהליך מחשבתי וערכי.
דברי עולא מייצגים את השלב הראשון בתהליך זה – ההבנה כי הדם, בהיותו חלק אלוה ממעל בבשר הברואים כולם, שייך לאלוהים ובידו הזכות "להעניקו" למי שיחפוץ. בדברי אסכולת ר' ישמעאל ניתן לראות את השלב השני – הדם אמנם ניתן מאלוהים אולם למטרה ספציפית, המגבילה את קדושתו ואת אפשרות המעילה בו. ר' יוחנן מציע את השלב השלישי – "ערכו" הדתי של הדם אינו נובע מאלוהים ויש לו משמעות משל עצמו. זו משמעות דתית ספציפית – כפרה – שאין בה קודש.
 
כל הדרשות מכוונות לכך שאין מעילה בדם, אולם כל אחת מהן נותנת טעם שונה לכך. כיוון שדיון זה אינו רלוונטי בתקופה בה אין מקדש ובטלה הקרבת הקורבנות, וכיוון שהחכמים מרבים "להשתמש" בדיונים כאלה כדי להתלבט ביחס ללימוד התורה שלהם (שהחליף, במובנים רבים, את עבודת הקודש של המקדש), אני מרשה לעצמי לקראו גם במטאפורה ליחס אל התורה בכללה. מתוך כך אני שומעת כאן התלבטות ומסקנה. ההתלבטות מפתיעה ומרתקת: למי שייכת התורה – לאלוהים, לבני האדם או לעצמה? המסקנה מפתיעה ומרתקת לא פחות: לא חשוב מה התשובה הנכונה לשאלה, בכל מקרה אין אפשרות למעול בתורה – מותר לגעת ולהשתמש בה.
 
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים