חפש  

 

"וּבְעֵת כַּעַסְךָ שָׁכַחְתָּ עוֹשֶׂךָ" (ר' יהודה הלוי)
על כעס תשובה
 
 
א.
אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו ... ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו.  (בבלי פסחים, סו ע"ב)
 
יוהרה היא רגש ממלא. אדם יהיר הוא אדם, שכל כולו הוא ואין בלתו. כל בני האדם נבראו בצלם, וכל אחת מאיתנו יחידה ומיוחדת, עולם ומלואו. היוהרה משרה תחושה זו כלפי עצמנו, ומשכיחה את נכונותה לגבי אנשים ונשים אחרים: אני עולם מלא - "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ" (תהלים ח, 6), ואילו אחרות ואחרים כחציר נדמים בעיני - "בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ" (תהלים צ , 6).
מי מאתנו אינה אוהבת לקבל מחמאות ולחוות תחושת ניצחון והצלחה? מי מאתנו אינה רוצה להרגיש, ולו לרגע קטן, את תחושת הכוח האדירה של מיצוי היכולת האישית? רגשות אלה, כל עוד אינם מלווים בזלזול או במחיקת כבודם של אחרים, כל עוד אינם מובילים להסתגרות בתוך תחושת העוצמה האישית, אל מול אלה שנדמות כבלתי ראויות לנו, אינם בהכרח שליליים. היוהרה, מעבר לסיפוק העצמי המלא, דורשת גם שני מרכיבים נוספים: חוסר ספק מוחלט בעצמי ובכוחי, וחוסר עניין בחברה הסובבת אותי.
מרכיבים אלה קשורים זה בזה: המקום, שבו נמצא האדם היהיר, הוא מקום של כוח מוחלט, מקום של שלמוּת. כל ספק קטן עלול לפורר שלמות זו ולהחליש אותה. אם אני כה חזקה ומלאת עוצמה, אם אני כה שלמה ומלאה, אם אני עולם ומלואו, אינני זקוקה לשום אדם אחר בקרבתי. אם רק אפקח את עיני ואכרה את אזני לעולם הסובב, אם אפתח את לבי אל אנשים אחרים מלבדי, אני עלולה אולי להיווכח, כי יש להם משהו להוסיף או לחדש לי. עצם קיומה של מחשבה כזו, פוגם ביסודה של תחושת השלמות שלי, ומשלח בה את נגע הספק.
מכאן, שאדם יהיר הוא אדם בודד. אין הוא נזקק לאיש ואינו יכול להתחבר עם שום אדם, שכן התחברות, משמעה כבוד הדדי והערכת הזולת כמי שראוי להקשבה. התחברות, משמעה נתינת מקום לביטוי עצמי של מישהו אחר מלבדי, וגילוי סובלנות לדבריו. התחברות, משמעה פינוי מקום בתוכי לאדם אחר. אדם יהיר אינו יכול לפנות מקום בתוכו למישהו אחר זולתו. גם לא לאלהים.
 
הכעס, גם הוא רגש ממלא. כשאני כועסת, אני צודקת ואין עוד צודק מלבדי. ברגע בו אקשיב לאחר ואבין במקצת את כעסו או את עלבונו, כבר איבדתי מעט מכעסי שלי, והנחתי מידי את הצִדקה השלמה.
הכוח הטמון בכעס גדול מאוד - זהו הכוח המוסרי של הצודקת היחידה. בעלבון יש חולשה. כשאני מודה בעלבוני, אני מגלה לעולם את נקודת התורפה שלי, את חוסר בטחוני בעצמי. אם נעלבתי, סימן שאיני חזקה מספיק. גם בשל כך, רובנו מעדיפות לכעוס מאשר להיעלב. אבל, לכעס ולעלבון תכונה משותפת - שניהם משרתים אותנו במלחמתנו הצודקת. גם הכעס וגם העלבון הם מִבצרנו כצודקות. מי יכול לנו מול עלבוננו או כעסנו? ההרגשה שאחרים טועים, ובטעותם פוגעים בנו, אינה נעימה, אולם התבצרות מאחריה לאורך זמן, נוסכת בנו בטחון, שהצדק נמצא אצלנו בלבד, והצדק, כידוע, הוא מקור כוח.
אולם, הצדק הוא גם עיוור. בכדי להיות צודקת באופן אבסולוטי, עלי להיות עיוורת לעולם הסובב אותי, לרגשותיהם של אלה העומדים מולי. כשאני בוחרת לכעוס ולהתבצר בכעסי, אני בוחרת בעיוורון לגווני אמיתות שונים מן הגוון שלי, אני בוחרת בחרשות לכל צליל של פיוס. איני מעוניינת בכל מה שעלול להתפרש כצדקתו של האחר, איני רוצה לשמוע את עלבונו או לראות את כעסו. אני רוצה להיות צודקת לבד. זהו מקור כוחי וזוהי עוצמתי.
 
הכעס אינו נותן מקום לראיית גווני הגוונים של האמת, והיוהרה אינה מאפשרת הקשבה לקולות נוספים זולתי קולי אני. ראייה מורכבת וקשב צלול, הן בסיסן של החכמה והנבואה, לכן אלה אינן מתקיימות באדם יהיר או כועס.
 
ב. 
וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם: מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד: וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה: וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ:  (יונה ג, 8 - ד, א)
 
אנשי נינוה מתחילים בתיקון של מעשיהם הרעים: הם מבקשים מחילה על חטאיהם ומכירים בכוח שלטונו של אלהים בעולם, ואלהים סולח. הוא מוכן לוותר על תכניותיו המקוריות, למחול על כבודו ולא להשמיד את עירם. יונה כועס ואינו מבין את מעשה האלהים. גם אלהים כעס בתחילה, ומתוך כעסו הגדול רצה להפוך את נינוה ולהרע לאנשיה. אבל, אלהים לא התעטף בבועת כעסו ולא ניתק עצמו מן העולם. הוא נשאר קשוב לאנשי נינוה, לאלה שפגעו בו, שהכעיסו אותו, ולכן הצליח לראות את מעשי התשובה, הקשיב לזעקותיהם ולבקשת הסליחה שלהם, וסלח. יונה, אינו מקבל את רחמיו של אלהים על נינוה ורואה בהם סטיה מן האמת המוחלטת: לא "רב חסד ואמת" הוא קורא לו, כי אם "רַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה" (יונה ב - 4). כעסו של יונה מונע ממנו להבחין בדקויותיו של העולם, בגווני-גווניה של האמת. כעסו של יונה מונע ממנו להקשיב לרחשי ליבם של אנשי נינוה ולקול זעקתם. יונה אינו מוכן לסלוח ואינו מוכן לקבל שאלהים סולח. הוא מעדיף אלהים כועס וצודק, אלהים של דין, חרון-אף וכוח גלוי, מאשר "אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה". כעסו של יונה מונע ממנו להיות נביא, ולכן הוא מבקש לברוח משליחותו. כעסו של יונה מונע ממנו לסלוח ולהבין את משמעותו האדירה של מעשה התשובה. זה השיעור אותו מנסה אלהים ללמדו.
 
ג.
מאי מצלי? אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין. (בבלי ברכות, ז ע"א)
 
כאשר אלהים מתפלל, ומבקש על עצמו, מה בקשתו? להיות רחום וסלחן, לתת למידת הרחמים להאפיל לפעמים על מידת הדין, להיות מסוגל לעתים לסטות מן האמת המוחלטת והצודקת, להצליח לצאת אל מחוץ לחומת הכעס הבצורה ולקבל את תשובתם של החוטאים.
ההזדהות שלי עם רצונו של אלהים לפעול מתוך רחמים, והשאיפה שלי להידמות לו בדרכיו אלה הכרחיות למעשה התשובה שלי. אם איני מוכנה לקבל את תשובתם של חוטאים, פוגעים ומכעיסים, כיצד אוכל לדרוש מחילה לעצמי?
 
הכעס והעלבון, כמוהם כיוהרה, ממלאים את האדם ואינם משאירים בו מקום לאף אחד אחר - אדם או אלהים. אם אצליח לפורר את חומת צדקי המוחלט ולהטיל בה צל צילו של ספק, אם אצליח לנפץ את בועת כעסי המגוננת - אולי אוכל להיות קשובה באמת לאנשים אשר סביבי, אולי אבחין בקולות אחרים זולתי. היכולת שלי למחול לפוגעים בי, תהיה תחילתו של מעשה התשובה שלי, צעד ראשון במסעי אל אלהים.  
 
 
 
 
 
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים