חפש  



 
הפוסל במומו
הדף השבועי: כט כסלו-ה טבת תשע"ב  25-31/12/2011

 
אמר רב: משה רבינו עשר אמות היה, שנאמר "וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, 19), מי פרשו? משה רבינו פרשו. וכתיב "עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ" (שמות כו, 16). אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: אם כן עשיתו למשה רבינו בעל מום, דתנן "גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו"! אמר ליה: שימי, באמה של קרש קאמר (בכורות מד ע"א)
 
תרגום:
אמר רב: משה רבנו עשר אמות היה (גובהו), שנאמר "וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, 19). מי פרשׂוֹ (את האוהל)? משה רבנו פרשו. וכתוב "עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ" (שמות כו, 16). אמר לו רב שימי בר חייא לרב: אם כן, עשיתוֹ למשה רבנו בעל מום, ששנינו (במשנה) "גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו" (זה אחד המומים הפוסלים את הכוהן)! אמר לו (רב): שימי, באמה של קרש הוא אומר.
 
הקשר:
הפרק השביעי של מסכת בכורות מפרט את המומים הפוסלים את הכוהנים מלשמש בקודש. במשנה הרביעית בפרק נזכר המום "גופו גדול מאבריו, או קטן מאבריו". הקטע שיידון כאן פותח את הדיון התלמודי במשנה זו.
 
דיון:
כיצד מגדירים מה הוא "מום", ואיך זה קשור למשה רבינו?
 
משה רבינו עשר אמות היה, שנאמר "וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, 19), מי פרשו? משה רבינו פרשו. וכתיב "עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ" (שמות כו, 16) –
דרשתו של רב מחברת שני פסוקים מהקשרים שונים.
פסוק אחד לקוח מתיאור סיום בניית המשכן: "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו. וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן..." (שמות מ, 19-18). ניתן לפרש את הפסוקים כביטוי לאחריות מיניסטריאלית של משה על הליך הבנייה: הכל נעשה על-פי הוראות משה, תחת פיקודו ופיקוחו. רב בוחר לפרש פסוקים אלה אחרת: משה עצמו, במו ידיו, פרש את האוהל על המשכן.
פסוק שני לקוח מהוראות הבנייה של המשכן, כפי שניתנו למשה מאלוהים: "וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים. עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד" (שמות כו, 16-16).
מן החיבור בין שני הפסוקים לומד רב, שגובהו של משה היה "עשר אמות" (כחמישה מטרים), שכן רק כך יכול היה לפרוש בעצמו את האוהל על הקרשים.
 
המסקנה הנוגעת לגובהו הפיזי של משה מעט הזויה, וברור שיש לדרשן רעיון, אותו הוא מנסה להעביר באמצעותה.
גובהו הרם של משה נזכר גם במדרש על הפסוק "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, 13), מוסבר: "יכול שהיה (משה) ענו ולא נאה ומשובח? ...אף משה עשר אמות קומתו" (אדר"נ נו"א פ"ט). במדרש זה מודגש, שענוותנותו של משה לא נבעה מנחיתות כלשהי, וגובהו הנישא הוא דוגמא לכך שהיה "נאה ומשובח". במקבילה נוספת למדרש זה תוהה התלמוד האם ניתן להסיק מגובהו של משה על גובה שאר הלויים, שהרי "אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה" (שבת צב ע"א). כלומר, היותו של משה "בעל קומה" הוא חלק מכישוריו הייחודיים, המאפשרים לשכינה לשרות עליו. סביר, אם כן, שאיזכור גובהו המופלא של משה מכוון לשבח אותו.
 
אם כן עשיתו למשה רבינו בעל מום, דתנן "גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו"! –
כאמור לעיל, הפרק השביעי של מסכת בכורות עוסק כולו בתופעות גופניות, המוגדרות כמומים, ואם יימצאו בכוהן – יפסלו אותו מן הקודש. הרשימה גדולה להחריד וכוללת בתוכה גם "מומים" שברור כי אינם משפיעים במאום על יכולתו של אדם לתפקד כחלק מקהילה, או אפילו כמנהיג. הדיון התלמודי ב"מומים" אלה מעורר לעיתים גיחוך ובכך מדגיש, לטעמי, את האבסורד שבדרישה לשלמות גופנית. כך למשל, כדי להסביר לתלמידיו מהו המום הקרוי במשנה "זגדן", "מחווה רב הונא (בידו, ואומר) – (עין) אחת משלנו (ועין) אחת משלהם" (בכורות מד ע"א). נדמה שכוונתו של הרב להסביר ש"זגדן" הוא חוסר-שוויון בין העיניים, אולם הדגמת מום זה באמצעות הצבעה על חכם אחר, משפילה ופוגעת, ורב יהודה, עליו הצביע רב הונא, "הקפיד" על כך. גם מסיפור זה עולה, שהניסיון להגדיר מומים אינו תמים ויש בו כדי "להצביע" על מישהו, לבודד אותו כ"שונה" ולהשפילו.
 
רב שימי מתקומם כנגד מדרשו של רב: לפי המשנה, מי שניכר חוסר פרופורציה בין איבריו, הוא בעל מום שאסור לשמש בקודש; לפי רב, גובהו של משה (עשר אמות) היה גדול פי עשר מאמתו (שאורכה, מן הסתם,  הוא אמה אחת).
 
שימי, באמה של קרש קאמר –
רב מסביר לרב שימי את כוונתו: הגדרת "עשר אמות" נעשית על-פי מידה הקבועה בקרש, מה שהיום היינו מכנים אולי "סרגל", ולא לפי אמתו של משה עצמו. כלומר, אורך אמתו של משה בודאי תאם את גובהו, וברור שהוא עצמו לא היה בעל מום.
 
תשובתו של רב באה להרגיע את רב שימי, אך אני מוצאת בה גם אמירה עקרונית לגבי העיסוק במומים האנושיים.
בדף התלמוד הקודם, דורש ר' יוחנן את הפסוק המצווה על שלמותם הגופנית של הכוהנים: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב" (ויקרא כא, 21). הוא דורש: "איש ששוה בזרעו של אהרן", ומתכוון שהתנאי הראשוני לשירות בקודש הוא שוויון גופני מלא של הכוהן לאחיו. התלמוד אמנם מבחין הלכתית בין "מום" ובין שוני אסתטי של הכוהן מאחיו, אולם לדעתי יש בדברי ר' יוחנן תובנה עקרונית: "מום" הוא תופעה, המבדילה בין אדם ספציפי ל"כלל", והופכת אותו לשונה.
 
הפיתרון של רב לקושיית רב שימי, לא רק דוחה את ההבנה כאילו משה היה בעל מום, אלא גם מציע מעין כלל לבחינת "מום": השוני בין אדם לאדם צריך להימדד בכלים קבועים, בסרגל אחיד, שכן רק כך ניתן להגדיר בוודאות מי "שווה" ומי "בעל מום". לכאורה, שיטה זו נקייה מהטיות תרבותיות או ערכיות והיא "אובייקטיבית" לחלוטין. למעשה, היא שקרית בעליל, שכן כל קהילה רואה עצמה כדוגמא הראויה למידות ה"סרגל" ומי שאינו מתאים למידות אלה יוגדר בה כ"בעל מום". כך למשל, כשהמשנה (בכורות ז:ו) קובעת ש"הכושי, הגיחור (אדמדם) והלבקן" הם בעלי מום, היא עושה זאת על בסיס ה"סרגל" הארץ-ישראלי, שצבע תושביה חום בהיר. דוגמא נוספת לכך היא מחלוקת האמוראים לגבי מידת האורך הנחשבת כמום באיבר המין הזכרי: "ועד כמה? מחווה רב יהודה (בידו) – עד הברך(!)... ר' אליעזר בן יעקב אומר – עד הברך פסול, למעלה מן הברך כשר. יש אומרים – עד הברך כשר, למטה מן הברך פסול" (בכורות מד ע"ב, התרגום שלי).
 
הדיון התלמודי כאן חושף את שיטת ה"סרגל" במערומיה, ואולי אף מלגלג עליה בכוונה תחילה. משה עצמו היה "שונה", שהרי היה "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן" (שמות ד, 10), ולפי רב – גובהו הרם מוציאו מכלל "שוה בזרעו של אהרן". לפי ה"סרגל", צריך היה להגדיר את משה כ"בעל מום" לעילא. לא כך נעשה ולכן ברור, שהגדרת שוני מסוים כ"מום" נשענת בהכרח על סולם ערכי כלשהו, על "טעם" אישי וחברתי ועל בחירה מוסרית. "אובייקטיביות" רחוקה מכך עשר אמות ויותר. 
 
 
 
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים