חפש  

 

 
הטבלה המחזורית
הדף השבועי: כח אייר-ה סיון תשע"ב  20-26/5/2012

 
מאי טעמיה דשמאי? קסבר: העמד אשה על חזקתה, ואשה בחזקת טהורה עומדת; והלל? כי אמר העמד דבר על חזקתו, היכא דלית ליה ריעותא מגופיה, אבל איתתא – כיון דמגופה קחזיא לא אמרינן אוקמה אחזקתה (נידה ב ע"א – ע"ב)
 
תרגום:
מה טעמו של שמאי? הוא סובר: העמד אישה על חזקתה, ואישה בחזקת טהורה עומדת; והלל (מה טעמו)? כשאמר "העמד דבר על חזקתו" (הכוונה היא) היכן שאין לו פגם מגופו, אבל אישה – כיוון שמגופה היא רואה (דם), לא אומרים אנו העמד אותה על חזקתה.
 
הקשר:
המשנה הראשונה במסכת נידה מציגה מחלוקת לגבי חזקת הטומאה של נשים במחזור: "שמאי אומר –  כל הנשים דיין שעתן; הלל אומר – מפקידה לפקידה, ואפילו לימים הרבה; וחכמים אומרים – לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מעת לעת ממעט על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת". הקטע שיידון כאן פותח את הסוגיה התלמודית על משנה זו, שמנסה להבין את הטעמים לעמדות החכמים במשנה.
 
דיון:
התורה קובעת כי דם המחזור מטמא את מה ומי שבא עימו במגע: "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא... וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא" (ויקרא טו, 24-19). טומאת הנידה עלולה לעבור למשכב, למושב ולאנשים שבאים במגע עם האישה בעת שהיא במחזור.
הדיון התלמודי מנסה להבין ממתי מתחילה טומאת המחזור ומאפשר לבחון את התשובות ההלכתיות לכך גם באופן מוסרי.
 
מאי טעמיה דשמאי? –
המשנה הראשונה במסכת מנסה לקבוע מתי מתחילה האישה לטמא  את הבאים עימה במגע. שמאי מציע: "דיין שעתן" – היא טמאה משעה שהבחינה בדם היוצא ממנה, ואילך. הלל מציע: "מפקידה לפקידה, ואפילו לימים הרבה". הרמב"ם מסביר: "שאם בדקה עצמה ביום ראשון... ומצאה עצמה טהורה ונשארה עד יום חמישי, ובדקה עצמה ומצאה עצמה טמאה, הרי כל הטהרות שנתעסקה בהן מזמן הפקידה ביום ראשון עד פקידה זו השניה, כולן טמאות" (רמב"ם, פירוש למשנה נדה א:א). החכמים פוסקים שמרגע גילוי הדם, הטומאה חלה רטרואקטיבית עד נקודת הזמן הקרובה מבין שתיים – יממה ("מעת לעת") או הבדיקה האחרונה ("מפקידה לפקידה").
למרות ההבדל המשמעותי בין עמדת החכמים (המקלים) לעמדת הלל (המחמיר), כדאי לשים לב לשוני ההלכתי המהותי בין שתי עמדות אלה לעמדת שמאי, שקובע כי טומאת דם המחזור אינה חלה באופן רטרואקטיבי כלל, אלא רק מרגע גילוי הדם ואילך.
 
התלמוד מציע טעמים שונים למחלוקת בין הלל ושמאי, ובאופן זה מרחיב את הדיון במשנה, ומנסה לדייק את יסודותיו העקרוניים – ההלכתיים והערכיים. הקטע הנדון כאן הוא הטעם הראשון שמציע התלמוד, ובחינת התאמתו נעשית באמצעות השוואה של המקרה הנדון עם מקרים אחרים. פירוט מקרים אלה, תוך ניסיון לדלות מהם עקרונות יסוד הלכתיים, פורשת מעין מפה לפיה ניתן ללכת גם במרחבים הלכתיים נוספים. ההשוואות בין מקרה ספציפי ובין מקרים אחרים יכולות ללמד גם – בין בישירות בין בעקיפין – על הלך המחשבה של החכמים. למשל, את ההקבלות שעורכת סוגיה זו בין ההלכה הנוגעת לאישה הנידה ובין אלה הנוגעות למקווה מים, למבוי (רחוב צר הסגור משלושה צדדים), לסוטה ולחבית, ניתן להבין לא רק באופן הלכתי צר (הדמיון ההלכתי בין טומאת כל אחד מאלה ובין טומאת האישה), אלא גם כפרדיגמות ומטאפורות המבטאות את מבטם של חכמי התלמוד בנשים ובגופן.
 
העמד אשה על חזקתה, ואשה בחזקת טהורה עומדת –
הפירוש הפותח את הדיון התלמודי, מציג את המחלוקת בין שמאי והלל כנסוב על חזקת הטהרה של נשים. שמאי טוען שטומאת האישה מתחילה רק ברגע בו התגלה דם המחזור, והתלמוד מציע להבין טענה זו כנשענת על ההבנה שלנשים – כמו לכל בני האדם והחפצים בעולם – יש חזקת טהרה, כל עוד לא הוכח שהן טמאות. כלומר, לדעת התלמוד, שמאי גורס שטומאה, בכל המקרים, חלה רק מרגע שנתגלתה ואילך. רעיון זה ניתן למצוא כבר בתורה, בקשר לבית מנוגע, אשר מטמא את יושביו ואת כל אשר בו: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת" (ויקרא יד, 36). טומאת הבית המנוגע חלה רק מרגע שמגלה הכוהן את הנגע ומכריז על קיומו, ועל כן מצווה התורה לפנות את הבית לפני בוא הכוהן בכך "להציל" את חפציו מן הטומאה.
 
והלל? כי אמר העמד דבר על חזקתו, היכא דלית ליה ריעותא מגופיה, אבל איתתא – כיון דמגופה קחזיא לא אמרינן אוקמה אחזקתה –
לפי התלמוד, הלל מסכים לעקרון ההלכתי לפיו כאשר יש ספק בענייני טהרה, יש להעמיד דבר על חזקתו ולהניח את היותו טהור עד שמתברר בוודאות כי נטמא. אולם, לדעת התלמוד, הלל חושב כי כלל זה חל רק במקום בו אין למושא ספק-הטומאה פגם מגופו (מעצמו). כלומר, רק במקרה והטומאה – הפגם – דבקה בו ממקור חיצוני. מקרה האישה שונה, לדעת הלל, כיוון שמקור הטומאה שלה ("ריעותא", הפגם) נובע מגופה שלה ומובנה בו. רש"י מסביר: "(האישה) מוּעדה (ועלולה) היא לכך, (ולכן) אין לה חזקת טהרה". כלומר, האישה אינה יכולה להיות בחזקת טהרה, כיוון שהיא "מוּעדת" לטומאה מטבע בריאתה – הדם המטמא הוא חלק ממחזוריות חייה של האישה, והוא נמצא בתוכה באופן פוטנציאלי כל הזמן.
 
התלמוד מבקש לבסס שתי עמדות הלכתיות-פרקטיות מן המשנה על יסודות עקרוניים של פסיקה. ככל שהיסודות המוצעים עמוקים יותר, כך הם נוגעים בתחומי הלכה ומחשבה רחבים יותר. במקרה זה, מתחיל הדיון התלמודי בתחום הצר של פרקטיקת הבדיקה של טומאת המחזור, אולם בנסחו שתי עמדות עקרוניות, המבקשות להסביר את הטעם ההלכתי לכל עמדה, מתאר התלמוד (ואולי אפילו יוצר) שתי נקודות מבט חברתיות, מוסריות ודתיות: האחת רואה בנשים טהורות (מלבד לפרקי זמן קצרים) והשנייה תופשת את הנשים כנשאיות של פגם וטומאה באופן תמידי.
 
הטעם האחרון שמציע התלמוד למשנה שונה מאלה שלפניו, לא רק באופן ניסוחו (הוא מובא בשמו של חכם ספציפי ולא כ"סתם" הגמרא), אלא גם בהיותו חברתי-מוסרי. טעם זה מובא גם כמעין סיכום לסוגיה כולה: "רבא אמר – הטעם של שמאי, משום ביטול פריה ורביה" (נידה ג ע"ב, התרגום שלי). הסבר זה לעמדת שמאי במשנה שופך אור על כל הטעמים שניתנו לפניו ובתוך כך גם על הטעם שנדון כאן: ראיית האישה כנשאית של טומאה עלולה להרחיקה מבן-זוגה ובתוך כך גם מן הקהילה.
 
הדיון התלמודי שנדון לעיל מנסה להבין את ההיגיון מאחורי עמדות הלכתיות שונות. בכך הוא חושף את תפישות העולם המוסריות והחברתיות של בעליהן. ההלכה והתורה אינן צפות מעל המציאות, וכל בחירה הלכתית מושפעת מן ומשפיעה על העיצוב הערכי של בוחריה.
בכל דור ניתן לקבל מחדש את התורה, כך שתעזור לעצב את עולמנו באופן הטוב ביותר האפשרי.
בכל דור צריך לעשות כך.
חג מתן תורה שמח!
 
 
 
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים