חפש  


 

בין הכסאות
הדף השבועי: יא-יז תשרי תשע"ב  9-15/10/2011

 
 
רב בר שבא איקלע לבי רב נחמן. קריבו ליה כבדא שליקא ולא אכל. אמרי ליה: בר בי רב דלגיו לא אכיל! אמר רב נחמן: גאמו לשבא (חולין קיא ע"א, לפי כת"י וטיקן 122)
 
תרגום:
רב בר שבא נקלע לבית רב נחמן. הביאו לו כבד שלוק ולא אכל. אמרו לו (לרב נחמן): בן ביתו של רב (כלומר, תלמידו) שבתוך (ביתך מתארח) לא אוכל! אמר רב נחמן: הקיא שבא.
 
הקשר:
המשנה השלישית בפרק השמיני של מסכת חולין מגדירה כיצד ראוי לבשל כחל (עטין של בהמה) ולב. העטינים מכילים חלב ועל כן יש בבישולם, לכאורה, חשש של בישול חלב ובשר. בלב יש דם ועל כן יש באכילתו, לכאורה, חשש של אכילת דם. בדיונו במשנה זו מעלה התלמוד שאלה לגבי בישול הכבד, שכן גם הוא מכיל דם רב. הסיפור שיידון כאן מובא במהלך הדיון בנושא זה.
 
דיון:
אירוח הוא גם משחק של כוח בין המארח והאורח, תרגיל בשליטה ובאיבוד שליטה, בדומה למצוות הסוכה.
 
רב בר שבא איקלע לבי רב נחמן –
פתיחת הסיפור מוכרת מסיפורים רבים בתלמוד. היא מרמזת על מפגש בין חכמים, בד"כ סביב שולחן האוכל, בו יוצפו אל פני השטח מחלוקות הלכתיות וערכיות. סיפורים אלה חושפים גם מערכות יחסים בין-אישיות והיררכיות חברתיות. מיקומם של המפגשים בתוך ביתו של חכם כלשהו, מאפשר לסיפורים להביט ברקמה היחסים העדינה שבין אורח ומארח, ובמתח שבין "ביתיות" ו"ארעיות".
 
באירוח – ובמיוחד כזה הכרוך בהאכלה – יש גילוי של כוח ושליטה, ואילו התארחות היא סוג של הצנעה עצמית וקבלת "מרותו" של אחר: המארח בוחר את המאכלים שיוגשו לשולחן ובידיו האחריות לביטחונו הפיזי והנפשי של האורח; המתארח מפקיד את גופו (לפחות את פיו וקיבתו) בידי המארח. לכן, אכילה בביתו של אדם אחר היא סוג של  אתגר חברתי ואישי, והחששות ההלכתיים הכרוכים בה (האם האוכל שם כשר?) מאפשרים הצצה אל נפשם של המארח והאורח, כמו גם אל נפשנו שלנו.
 
אייתו ליה כבדא שליקא ולא אכל –
רב בר שבא מוזמן לסעוד על שולחנו של רב נחמן. מהמשך הסיפור ניתן להבין שרב בר שבא הוא תלמידו של רב נחמן, וייתכן שהמורה רואה בסעודה זו חלק מחובותיו כלפי תלמידיו: אולי במסגרת הדאגה לרווחתם הרוחנית והפיזית, בבחינת "אם אין קמח אין תורה", ואולי במסגרת ההבנה שלימוד הלכה אינו נעשה רק מתוך דברי הרב אלא גם מתוך מעשיו, ואפילו בתוך ביתו.
 
רב בר שבא אינו אוכל מן הכבד השלוק המוגש לו.
לסיפור קודמת בתלמוד מחלוקת הלכתית לגבי דרך הכנת הכבד לאכילה כשרה, אולם זו אמורה רק במקרה והכבד מבושל יחד עם חתיכות אחרות של בשר. בסיפור שלפנינו, אין זכר לבישול כזה, אולם ייתכן שרב שבא אינו בטוח בכשרות האוכל המוגש לו ולכן נמנע מאכילתו.
 
סיפור דומה על הימנעות האורח מאכילה בבית מארחיו מובא בדף התלמוד הקודם: "רבין ורב יצחק בר יוסף נקלעו לבית רב פפי. הביאו לפניהם תבשיל של כחל (עטין). רב יצחק בר יוסף אכל, רבין לא אכל. אמר אביי: רבין השכּול (שמתו בניו, לפי רש"י על פסחים ע ע"ב)  למה לא אכל? הרי אשתו של רב פפי בתו של ר' יצחק נפחא הייתה, ור' יצחק נפחא בעל מעשים היה – אם לא ששמוּע (שידוע) לה מבית אביה לא הייתה עושה!" (חולין קי ע"א, התרגום שלי).
רבין נמנע מאכילת הכחל בבית המארח, ואביי תוהה על כך: האם אינו סומך על אשת המארח, בת תלמיד חכם, שהיא יודעת את ההלכה ומקפידה עליה? התלמוד מכיר את המחלוקת ההלכתית לגבי אכילת כחל, אולם הוא בוחר שלא לספק הסבר למעשהו של רבין, אלא מביא דווקא דברי ביקורת מפי אביי, על הימנעותו מן האכילה. ביקורת זו חושפת את הפגיעה האפשרית של המארח (או המארחת, במקרה זה) בידי האורח: במעשהו הוא מגלה כי אינו סומך עליו ואינו מוכן להפקיד עצמו בידיו. גם אם חששותיו ההלכתיים של האורח מוצדקים, לשיטתו, נדמה שאביי והתלמוד אינם מקבלים את התנהלותו: הסירוב לאכול נתפס כעלבון למארח.
 
מעבר לסיבות הלכתיות, ייתכן שיש לסירובו של רב בר שבא לאכול גם סיבות רגשיות: ייתכן והוא אינו חש בטוח מספיק להפקיד את שלום גופו בידי המארחים המאכילים אותו; ייתכן שהוא חש אי-נוחות מן המעמד הפאסיבי ש"נכפה" עליו; ייתכן שהוא מבקש להחזיר לידיו מעט מחוויית השליטה, שניטלה ממנו מעצם היותו אורח הנתון לחסדי מארחיו. בין כך ובין כך, במעשיו הוא שובר את הכללים.
מערכת היחסים הזמנית, הנוצרת סביב שולחן האוכל, בין האורח והמארח, האוכל והמאכיל, בנויה על אמון הדדי רגעי ומעודן, שעלול להתמוטט בקלות. ההימנעות מאכילה מפרקת את ההיררכיה הטבועה באירוח: כאשר האורח מסרב לקבל, מן המארח ניטלת הזכות לתת.
 
אמר להו רב נחמן: גאמו לשבא –
תגובת רב נחמן ניתנת להבנות שונות, התלויות בפירוש המילה "גאמו".
רש"י מפרש שמשמעה: "הגמיעוהו והלעיטוהו לשבא על כרחו". כלומר, רב נחמן מגיב בתקיפות ומחייב להאכיל את רב שבא בכפייה. זו תגובה אלימה למדי והיא מעוררת בי כאב פיזי כמעט. ייתכן שיש כאן שיעור בהלכות כבוד, כאשר הרב מחייב את תלמידו לקבל את ההלכה הנוהגת בביתו, גם בניגוד לדעתו; ייתכן שיש כאן פגיעה מכוונת כנגד הפוגע בכבוד המארח. מפירוש זה עולה, שסירובו של האורח לאכול נתפש כהפגנת כוח ושליטה, והתעקשותו של המארח להאכיל היא תגובת-נגד לכך. רש"י שם לב גם לכך שבדבריו מזכיר רב נחמן את שם אביו של תלמידו, "שבא", ולא את שמו שלו ("רב"). ואולי גם בכך מודגשת החזרת השליטה לידי המארח: הוא מזכיר לאורח את נחיתותו – נטול זהות משל עצמו, נתון לחסדיו של מארחו.
פירוש שונה בתכלית למילה "גאמו" נותן "הערוך", על בסיס השורש הסורי גע"מ, שמשמעו "הקיא". כלומר, רב נחמן בוחר לראות בסירוב לאכול תוצאה של מצוקה כלשהי, ואינו מתעקש שהאורח יאכל. לפי פירוש זה, מכוחו האבסולוטי כמעט של המארח נובעת אחריות לשלום האורח, המחייבת כבוד לרגשותיו הגופניים והנפשיים.
שני הפירושים, למרות השוני הבולט ביניהם, מכירים בעובדה שאירוח הוא משחק של כוחות: למארח הכוח והשליטה והאורח נתון תחת מרותו ואחריותו.
 
חג הסוכות נזכר בויקרא כג, 39: "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה’ שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן". התורה אינה מסתפקת בתאריך מדויק בלבד לחג הסוכות (ט"ו בתשרי), ומוסיפה גם תיאור של המצב החקלאי-חברתי בזמן זה: "באספכם את תבואת הארץ". זוהי עת אסיף וספירת מלאי התבואה והרכוש, תקופת ביטחון יחסי ותחושת רווחה. דווקא אז מצווה התורה לצאת מן הבית אל הסוכות ולהחליף את תחושת הכוח בארעיות "מסוכנת": "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת".
הסוכה אינה בית. קירותיה אינם יציבים וגגה רעוע. למרות זאת, היא אינה באמת מסוכנת, בודאי לא בימינו. דווקא בשל כך יכולה הישיבה בה להוות תרגיל בטוח יחסית באיבוד שליטה. אולי בדומה להתארחות בבית אחרים ולאכילה על שולחנם.
 
חג שמח!
 
לייבסיטי - בניית אתרים