חפש  

 
ארץ יושביה

הדף השבועי: י-טו אדר תשע"ב  4-10/3/2012


 
ואם באו תמימין כו'. ורמינהו: בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו (תמורה כא ע"א)
 
תרגום:
(נאמר במשנה) "ואם באו (מחוץ לארץ, הבכור ומעשר הבהמה) תמימים (בלא מום)" וכו'. ומשליכים (כנגד אמירה זו): בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קיבלו ממנו (אותם להקרבה).
 
הקשר:
המשנה בחמישית בפרק השלישי של מסכת תמורה מגדירה את ההבדלים שבין הבכורות ומעשר הבהמה ובין שאר קורבנות הקודשים. אחד מן ההבדלים שמונה המשנה קשור למקורם של קורבנות אלה: "ובאים (כל הקורבנות) מחוצה לארץ, חוץ מן הבכור ומן המעשר.
(אלה) אם באו תמימים – יקרבו, ואם בעלי מומין – יאכלו במומן" (משנה תמורה ג:ה). התלמוד מאתגר קביעה זו, באמצעות הסיפור על בן אנטיגנוס.
 
דיון:
מדוע לא קיבלו את בכורותיו של אנטיגנס, וכיצד זה קשור לשותפות הגויים אזרחי הארץ במקדש?
 
ואם באו תמימין כו' – 
כאמור לעיל, המשנה קובעת שבניגוד לשאר הקודשים, את קורבנות הבכור ומעשר הבהמה אין להביא מחוץ לארץ, אלא מהארץ בלבד. המשנה מדגישה כי בדיעבד, אם הגיעו קורבנות אלה מחו"ל כשהם תמימים וראויים להקרבה, יש להקריבם, ואם הגיעו כשהם בעלי מומים – הם מותרים לאכילה (הבכור – בידי הכוהנים, והמעשר – בידי בעליו).
בסוף המשנה, מסביר ר' שמעון את הטעם לייחוד הבכור והמעשר בין הקודשים, בהקשר זה: "שהבכור והמעשר יש להן פרנסה במקומן, ושאר כל הקדשים אף על פי שנולד לו מום הרי אלו בקדושתן". כלומר, אין הכרח להביא את הבכור והמעשר לארץ, משום שיש פיתרון לאכילת בשרם ("פרנסה" בלשון המשנה) גם בחו"ל: ניתן לתת להם לחיות, בלא שיהנו מהם, עד שייפול בהם מום ("ירעו עד שיסתאבו" בלשון חז"ל) ואז יוּתר בשרם לאכילה. הקודשים האחרים אינם יכולים להיפטר כך מקדושתם: אם נופל בהם מום אסור להשתמש בבשרם ויש לפדותם ולהביא במחירם קורבן חלופי. מהסבר זה עולה כי דעת החכמים אינה נוחה מהבאת קורבנות מחו"ל, באופן עקרוני, ושמבחינתם עדיף היה שלא להביא כלל קודשים מחו"ל. במקרה של קודשים שאינם בכור או מעשר, כיוון שקשה למצוא פיתרון הלכתי סביר לגורל הבהמות, "נאלצת" המשנה לאפשר להביאם לארץ. 
 
בפירושו למשנה חלה ד:י, נותן הרמב"ם הקשר רחב יותר לרעיון זה: "כלל הוא אצלינו – אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ". לדעת הרמב"ם הסיבה לכך שאין מקבלים תרומות למקדש מחו"ל היא, שבתרומות אלה יש טומאת "עפר חוצה לארץ". בדיעבד, טוען הרמב"ם, אם הובאו תרומות כאלה למקדש, היחס אליהן מעורר התלבטות הלכתית: הכוהנים אינם רשאים לאכול מהן (כיוון שהן טמאות בטומאת חו"ל), אסור לשרוף אותן ולהיפטר מהן (כיוון שהן נתפשות כתרומות ויש בהן מראית עין של טהרה) ואי אפשר להחזירן למקומן (משום מראית עין של ירידה בקודש). מדיונו של הרמב"ם בתרומות אני מבקשת ללמוד כי יחסם של חז"ל להבאת קורבנות מחו"ל אל המקדש הוא אמביוולנטי: מחד גיסא, קיימת הכרה בחשיבותם של הקורבנות (והתרומות) לרגש הדתי של המביא אותם, ולקהילה בכללה – אני רואה בהתחשבות במראית העין ביטוי לחשיבות שותפות העם בעבודת הקודש; מאידך גיסא, אדמת חו"ל אינה נחשבת ראויה לקדושה, ולכן מה שמגיע משם אינו ראוי למקדש.
דומני שהמשנה מדגימה יחס דו-משמעי זה, הן בעת שהיא קובעת כלל של "לכתחילה" ומקילה בו מעט "בדיעבד", והן בפירושו של ר' שמעון להבדל בין בכור ומעשר ובין שאר הקודשים.
 
ורמינהו: בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו! –
התלמוד מעמת את המשנה עם הסיפור: אם נקבע כי בדיעבד יש לקבל את הבכורות שהובאו מחו"ל, מדוע לא קיבלו את בכורותיו של בן אנטיגנוס?
 
בפרק הרביעי של משנה חלה, מפורטים מקרים נוספים של תרומות וקורבנות שלא התקבלו במקדש: "ניתאי איש תקוע הביא חלות מביתר ולא קבלו ממנו; אנשי אלכסנדריא הביאו חלותיהן מאלכסנדריא ולא קבלו מהם; ...בן אנטינוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו; יוסף הכהן הביא ביכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו" (משנה חלה ד, י-יא). כבר הובא לעיל, פירושו של הרמב"ם למשניות אלה, ובו הסברו מדוע לא נתקבלו התרומות. הסבר זה מסתדר, כאמור, עם גישתה העקרונית של המשנה, אך התלמוד מבין כי הסירוב לקבל את בכורותיו של בן אנטיגנוס (או – בן אנטינוס) סותר את השורה התחתונה ההלכתית של המשנה, שמתירה בדיעבד להקריב את הבכורות התמימים.
 
לדעת התלמוד, דחיית בכורותיו של בן אנטיגנוס נובעת ממדרש הלכה של ר' עקיבא לדברים יד, 23: "יכול יעלה אדם בכור מחוצה לארץ לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו? תלמוד לומר – וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ (דברים יד, 23) – ממקום שאתה מעלה מעשר דגן, אתה מעלה בכור, וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור" (תמורה כא ע"ב). איזכור מעשר הדגן והבכור באותו הפסוק מלמד את ר' עקיבא, שלשניהם דין שווה בנוגע למקורם: ניתן להביאם למקדש רק מתחומי א"י.
מדרש אחר לפסוק זה מזכיר את הסיפור הנדון כאן: "(מן הפסוק) שומע אני (ש)אפילו הוא (המביא) בריחוק מקום (בחו"ל), יהא חובה עליו להביא (בכורותיו) לבית הבחירה, (האמנם?) תלמוד לומר – מַעְשַׂר דְּגָנְךָ ...וּבְכֹרֹת – ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות, מחוצה לארץ שאין אתה מביא מעשר דגן אין אתה מביא בכורות... חזקיה בן אטיטס העלה בכורות מבבל ולא קיבלו ממנו, אף על פי שהיה אדם של צורה (כדי) שלא יקבע הדבר חובה" (מדרש תנאים לדברים יד, כב). השאלה ההלכתית של מדרש זה שונה מזו של המדרש המקביל לו: ר' עקיבא שאל האם מותר לאדם להביא בכורות מחו"ל, ואילו כאן שואלים האם הוא חייב לעשות זאת. לכן, אף על פי שהתשובה המדרשית נראית זהה (הקבלה בין דין מעשר הדגן ודין הבכורות), המסקנה ההלכתית של שני המדרשים שונה: דחיית הבכורות במדרש השני אינה מבוססת על איסור לקבל בכורות מחו"ל, אלא רק על החשש שמא קבלתם תהווה תקדים מחייב. היותו של
בן אטיטס "אדם של צורה" (וראו בתענית טז ע"א) היא זו שעמדה לו למכשול – לו היה אדם "רגיל", שאינו מכובד במראהו או במעמדו, ייתכן שהיו החכמים מקבלים את בכורותיו בדיעבד, בדומה לפסיקת המשנה.
 
הניסיון להגביל, ואפילו לאסור, הבאת קורבנות מחו"ל מעניין, בעיקר לאור המדרש הבא: "כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה (במדבר טו, 13) – למה נאמר? לפי שהוא אומר וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת (ויקרא כב, 24) וגו',  וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ (שם, 25) וגו' – אלה אי אתה מקבל מהם אבל אתה מקבל מהם תמימים" (ספרי במדבר קז). כלומר, אסור לקבל מן הגויים החיים בארץ ("האזרח") קורבנות בעלי מומים, אולם חייבים לקבל מהם קורבנות תמימים.
אם כן, השותפות בפעילות הדתית במקדש אינה נקבעת על בסיס דתי או "גנטי" כלשהו, אלא על בסיס של שותפות גיאוגרפית: יהודים מחו"ל אינם רשאים, או לפחות מוגבלים באפשרותם, לשלוח את קודשיהם למקדש, אולם קורבנותיהם של תושבי הארץ – גם אם אינם יהודים – מתקבלים בו בברכה.
 
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים