חפש  



"ארמי אובד אבי" - עיון באלבום התמונות המשפחתי
 
אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:  וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' ...  וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:   (דברים כו, 5 – 10)
 
המרכיב העיקרי של הגדת הפסח המסורתית, כפי שאנו מכירים אותה כיום, הוא אוסף של מדרשי חז"ל על הקטע הידוע בשמו: "מקרא ביכורים", או "וידוי ביכורים". זהו הטקסט המצוּוה להיאמר ע"י כל אדם עברי שמביא את ביכוריו אל המקדש, אל האלהים. מקור זה הוא אחד מן הקטעים המקראיים המתארים בקצרה את תולדות העם היהודי עד היותו ריבון בארצו, בתקופת בית המקדש הראשון.
האדם, שהינו בעליה הגאה של נחלה בארץ ישראל, מביא אל המקדש ביכורים מפרי אדמתו, כדי לחלוק עם אלהים את הצלחתו, ועם אנשים ונשים אחרים את שמחתו. ברגע זה של גאווה ושמחה, מצוּוה אותו אדם לסקור בפני הכהן, ולמעשה גם בפני עצמו, את ההיסטוריה של משפחתו ושל עמו, ולספר על הרעות והטובות שהביאוהו עד הלום.
בליל הסדר, עת אנו מתכנסים עם משפחתנו ועם האנשים היקרים לנו, נופלת בידינו ההזדמנות לבדוק את קורות משפחתנו שלנו, ואת ההיסטוריה הפרטית, המשפחתית והלאומית שלנו. וידוי הביכורים, מהווה מעין עיון באלבום התמונות המשפחתי בעת כינוס משמח.
 
וידוי הביכורים אינו מספר על אנשים רחוקים או כאלה שניתן לתארם בגוף שלישי - "הם", אלא הוא מסופר בגוף ראשון - "אני". ההיסטוריה של אבותי היא הסיפור שלי. אבי, הוא זה שהיה נודד וחסר בית, הוא זה שנדד למצרים, ואח"כ נגאל משם ע"י אלהים. אני חלק מן העם שעוּנה בעבדות קשה, ואני זה שהובאתי לכאן, אל הארץ הפוריה הזו, אותה עיבדתי וממנה הצמחתי את הפירות, שהנני מביא אל המקדש. אופן התיאור הזה, מאפשר למביא הביכורים, וגם לנו בליל הסדר, למלא את מצוות "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".  בכל תמונה באלבום אני יכולה לזהות משהו מתווי הפנים שלי. בכל אחד מאבותי יש משהו ממני. כל אחת מאימותי נושאת גרעין שהתפתח להיות אני.
 
קריאת וידוי הביכורים, כמו עיון באלבום התמונות המשפחתי, אינו תמיד נעים. השוני שלנו מאבותינו ומאימותינו מרתיע לעיתים, ויש שדווקא הדמיון אליהם מעורר אי-נוחות. בליל הסדר, אנו מתמודדים עם העבר שלנו כאנשים פרטיים, עם העבר שלנו כחלק ממשפחה. יש לנו אפשרות לבחון את העבר הזה באופן ביקורתי, ולעיתים מאשים, ויש לנו אפשרות להסתכל עליו מתוך רגשי תודה ואהבה, כמו שעושה מביא הביכורים. דברי הוידוי אינם מאשימים ותוקפניים, אלא מלאי תודה על ההתקדמות שחלה עם גלגולי הדורות. הם רוויים שמחה וגאוה על המעמד השונה שיש לי, כאדם עצמאי ובעל אדמה ורכוש, על פני אבותי ואימותי. יש בהם רגשי תודה עצומה על החסד שעשה עמי אלהים, ועל הנתינה שנתן לי - הריבונות, היכולת להתפרנס מפרי עמלי, ההיכרות עם עברי ומשפחתי, והאפשרות לחלוק את הצלחתי עם אלהים ואדם.
 
עובדה מעניינת היא, כי בתיאור ההיסטורי שבוידוי הביכורים חסר מאורע אחד בעל משמעות עצומה לעם היהודי - מתן תורה. חוקרים ופרשנים נתנו הסברים שונים לעניין זה. אם נתייחס אל קריאת וידוי הביכורים כאל הסתכלות אישית ומשותפת באלבום התמונות המשפחתי, נוכל אולי לפרש את החסרון הזה כיתרון. אבותינו ואימותינו, אשר הורישו לנו הרבה מעצמם - תוי פנים, ביטויים ותנועות גוף, רכוש וזכרון, השאירו בידינו את היכולת להתחדש ולהשתנות, את האפשרות להוסיף ולהוריש הלאה. התורה לא ניתנה להם בלבד. היא לא הועברה אל דור מסוים ברגע מסוים. התורה נוצרת על ידינו בכל רגע תמיד. היא אינה חסרה בתמונה המשפחתית, אלא משתנה בה באופן תדיר. התורה היא כל מה שאבותינו ואימותינו נתנו לנו, בתוספת הדברים שאנו נחדש ונשנה בה. כשנעביר אותה אל בנותינו ובנינו, היא תהיה שונה (גדולה ומלאה יותר) מזו שקיבלנו אנחנו.
 
בליל הסדר, כשאנו מסובים בין בני ובנות משפחתנו (זו שנולדנו לתוכה, זו שבנינו לנו או זו שבחרנו להשתייך אליה), יש בידינו לבחון את עצמנו לאור הדורות שעברו, ולשמוח בחלקנו.
 
לייבסיטי - בניית אתרים