חפש  

 


 
"אלול":

 בין "את לבבך ואת לבב" לבין "אני לדודי ודודי לי"

 
 
"וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיך." (דברים ל, 46-4)
 
המצוה על המילה מכוונת אל האבות, החייבים בה כלפי בניהם. המילה שמבטיח אלהים כי יבצע בישראל, אמנם אינה מילת הבשר, כי אם מילת הלב, אולם מרומזים גם כאן קשרי הורות בין אלהים וישראל. ברית המילה היא הקשר הפיזי שיוצר האב היהודי עם בנו, קשר של בשר, שאינו גנטי. סימן המילה מחבר את האב והבן בדמיון תרבותי, והופכם לבני משפחה אחת, ולחלק משלשלת המסורת היהודית. האב מחבר אליו את בנו בחיבור של דמיון גופני ונפשי. בכך הוא מצרף אותו אל קבוצת ההשתייכות שלו עצמו – העם היהודי (הגברי). בפסוקים מספר דברים, ה' הוא האב, המבטיח לקיים בבנו – ישראל, את מצות המילה, אשר תגרום לו לאהוב את אביו בכל לבבו ובכל נפשו, אהבה שתתן לו חיים. האהבה של הבן לאב, תהיה מעתה אהבה כוּלית ואינסופית. המשכיות החיים המובטחת בפסוקים, נראית מתאימה לתחושת הנצחיות המובעת במילת הבשר, ע"י צירוף דור אחר דור אל השלשלת היהודית. מעניין ומפתיע שרעיונות כמו "חיבור", "מסורת" או "מסירה" ו"שלשלת", באים לידי ביטוי בתרבות היהודית באמצעות חיתוך סכין.

 
" 'את לבבך ואת לבב'- ר"ת 'אלול'. לכך נהגו להשכים ולהתפלל סליחות מר"ח אלול ואילך." (בעל הטורים על דברים ל, 6)

בקישור של השם "אלול" אל פסוקים אלה, נרמז כי יש בחודש זה כדי ליצור קרבה מחודשת בין האב ובנו, בין ישראל ואלהים. קרבה זו תיווצר ע"י "מילת לב" שיבצע האב–אלהים בבנו–ישראל. בדומה לברית המילה הגופנית, מבטאת מילת הלב את התקווה להתקשרות בין האב והבן, ואת הצורך של האב ב"ממשיך דרך". גם כאן, כמו בגיל שמונה ימים, הבן אינו שותף פעיל במעשה, כי אם מושא שלו בלבד. האב – אלהים הוא הפועל, והתוצאה – השינוי הפיזי או הנפשי, תתבטא בבן.
בניגוד לברית המילה הגופנית, מבטאת מילת הלב חידוש של קשר אשר ניתק, או התקלקל בין האב ובנו  ולא יצירת "יש מאין". מילת הלב אמורה לפתוח את לבו של הבן-ישראל לאהבת אביו-אלהים, באופן שונה מזה בו אהב אותו עד אותו יום. השינוי, ע"פ הבנתי את הפסוקים, יהיה במידת האהבה והיקפה. אהבה חדשה-מחודשת זו תהיה "בכל לב ובכל נפש": מלאה, אבסולוטית, בלא תנאי.
מכאן, שבחודש אלול טמונה תקוה לטיפוח של אהבה חדשה בין ישראל ואלהים, אהבה אשר תבטיח לנו חיים. אולם טיפוח זה אינו יכול להיות יזום ע"י ישראל, ואנחנו איננו אמורים לקחת בו חלק פעיל. זהו תפקידו של אבינו, של אלהים. רק אם ייכשל בכך האב, חובה על בנו למול את עצמו – זו ההלכה.
 
 
"אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים." (שיר השירים ו, 3)

גם פסוק זה מרמז, ע"פ המסורת על שמו של חודש אלול. בהקשרו, הוא תשובתה של האוהבת לבנות ירושלים המבקשות לעזור לה לחפש אחר אהובה. היא יודעת היכן הוא: "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים." (שיה"ש ו, 2) היא אינה זקוקה לעזרת חברותיה, היא תמצא אותו כאשר תרצה. מודעותה לכוחה ויכולותיה מובעים גם בפסוק שלנו: האוהבת יודעת כי הקשרים בינה ובין אהובה הם קשרי גומלין הדדיים, אשר אין למי מהם כח עדיף על פני האחר/ת, לפחות לא באופן גלוי. היא מתחילה את התיאור בעצמה – "אני לדודי". אם היה זה משפט תנאי, הרי שהיה ברור כי היא מתנה את אהבתו של הגבר אליה, באהבתה שלה אליו. אבל גם בלא תנאי,  הרי יש כאן שליטה של האוהבת בגורלה ובאהבתה. שליטה זו אינה באה על חשבונו של האהוב. הוא אינו פאסיבי ואינו נשאר מושא לאהבתה בלבד. הפסוקים הבאים מתארים את האהובה בעיניו של האוהב, ואנו מבינים כי אהבתה שלה אליו, הניחה לו מספיק מרחב לאהוב אותה בחזרה. עצמאותה של האוהבת והיכולת שלה ליזום לא השתלטו על האהוב או הכניעו אותו. היא אינה קוראת לו לפגום בעצמו (בגופו או בנפשו) בכדי לאפשר לו לאהוב אותה ביתר קלות או באופן עמוק יותר. היא אינה דורשת ממנו אהבת אין קץ "בכל לב ובכל נפש".
שיר השירים מובן ע"י חז"ל כמתאר את היחסים בין אלהים וישראל. באופן מפתיע, ובניגוד לתפיסות רווחות, ישראל-האוהבת, אינה הצד החלש והפסיבי בסיפור האהבה הזה. האוהבת-ישראל היא היוזמת, הפעילה והמודעת לעצמה מבין השנים. האהוב-אלהים פעיל גם הוא אך בעיקר כתגובה ליוזמות אהובתו.
קישורו של הפסוק לחודש אלול מרמז לנו על תפקידה של ישראל-האוהבת בחודש זה. היא יודעת את מקומו של אלהים-האהוב, והיא יודעת כי תמצא אותו אם רק תחל בחיפוש. האחריות על חידוש הקשר ביניהם תלוי רק בה. היא גם מודעת לאהבתו של אלהים אליה, ולצורך שלו בקשרים עמה. יחסיהם הדדיים, ואינם דורשים הפעלת כח או מרות.
 
שני הפסוקים מהווים שתי הבנות של חודש אלול ושל משמעויותיו. בהקשר רחב יותר הם מבטאים שתי תפיסות עולם תיאולוגיות: האחת רואה באלהים אב, המחזיק בידיו את הסכין מעל בנו התינוק, והשניה רואה בו אהוב המחזיק בידו פרחים עבור אהובתו. האחת רואה בנו, בני האדם, בנים קטנים הנתונים לחסדי אב חזק וסמכותי, והשניה רואה בנו אשה בשלה, בעלת בטחון עצמי וחיוניות מתפרצת, המחפשת אחר אהובה ומתחמקת ממנו בו-זמנית.
השוני בין יחסי אב-בן לבין היחסים הזוגיים, אינו טמון רק במערכי הכוחות הברורים: יחסים אי-שוויוניים במהותם בין יודע ללא-יודע, בין גדול וקטן, בין חזק וחלש, לעומת יחסים מאוזנים (לפחות בפוטנציה). השוני טמון בעיקר ביכולת להשתנות הקיימת בכל אחד מן השותפים במערכת, ובדינמיות של מבנה היחסים כולו. במערכת ההורות הנרמזת בפסוק מדברים, הבן-ישראל יהפוך לאוהב רק אם יפעיל עליו האב-אלהים כח. רק אחד מביניהם הוא בעל היכולת, ובעל הסמכות. מערך כוחות זה נתפס כנצחי ויציב. לעומת זאת, במערכת היחסים המתוארת בשיר השירים, האוהבת-ישראל היא זו שיכולה לגרום לשינוי אצל האהוב-אלהים, לא בעזרת כח אלא באמצעות האהבה עצמה. האהוב-אלהים, הוא זה המחכה לאהובתו בין ערוגות הבשם, ומשלא באה – יורד לעברה ובפיו מילות אהבה. שניהם יכולים לשנות את דרכיהם בכל רגע (ויש תיאורים כאלה בשיר השירים עצמו), ולהשפיע על מבנה המערכת כולה.
 
האם נתפלל אל אלהינו כדבר בן אל אביו, או כדבר אוהבת אל אהובה?
אנחנו, שבידינו שתי האפשרויות, יכולות לבחור ביניהן, באלול ובשאר חודשי השנה.
 
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים