חפש  



 
אם שותים לא מלמדים

הדף השבועי: ט-טו ניסן תשע"ב  1-7/4/2012

 
 
אמר רב: הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה. והא רב לא מוקים אמורא מיומא טבא לחבריה משום שכרות! שאני רב, דאורי מורי. וניקם דלא לורי! כל היכא דיתיב רב לא סגי ליה בלא הוראה (כריתות יג ע"ב)
 
תרגום:
אמר רב: הלכה כר' יוסי בן ר' יהודה (שמותר ללמד תורה שאין בה הוראת הלכה למעשה, בזמן שיכרות). והרי רב לא מעמיד מתורגמן
(כלומר, לא דורש בציבור) מיום טוב לחברו (למחרת), משום שכרות! שונה רב (כיוון) שמורה הוראה (הלכה, גם בדרשותיו). ושיקום ולא יורה! כל היכן שיושב רב, לא מספיק לו בלא הוראה.
 
הקשר:
המשנה השלישית בפרק השלישי של מסכת כריתות עוסקת באיסורים הקשורים באכילה ובשתייה של  מאכלות ומשקאות טמאים. בתוך כך היא מזכירה את האיסור על שתיית יין במהלך עבודת המקדש. הקטע שיידון כאן לקוח מתוך הדיון התלמודי בנושא זה.
 
דיון:
למרות פסיקתו שמותר ללמד בעת שכרות, רב אינו נוהג כך בעצמו. מה פשר התנהגותו, וכיצד זה קשור לחג הפסח הבא עלינו לטובה?
 
אמר רב: הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה –
האיסור על שתיית יין בבית המקדש נלמד מן התורה: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה" (ויקרא י, 11-9). נדמה שבפשטם מפרטים פסוקים אלה ציוויים שונים על הכוהנים: איסור על שתיית יין בעת העבודה, שליחות להבדיל בין קודש לחול והוראת חוקי התורה. המדרש, לעומת זאת, מבין את הפסוק הראשון ככותרת לפסוקים הבאים אחריו, המפרטים את אוסף המעשים שאסור לכוהנים לעשות בעודם שתויי יין ושכר: "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל – אלו דמין וערכין, חרמין והקדשות; וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר – אלו טמאות וטהרות; וּלְהוֹרֹת – זו הוראה; אֵת כָּל הַחֻקִּים – אלו מדרשות; אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' – זו הלכה; בְּיַד מֹשֶׁה – זה תלמוד"
(כריתות יג ע"ב, כת"י ותיקן 120-121).
בפרטו את מגוון העבודות האסורות על הכוהנים בעת שכרוּת, מדגים המדרש – בעדינות אלגנטית ובאופן כמעט בלתי מורגש – את מעבר הסמכות התורנית מן הכוהנים אל החכמים: חוקי אלוהים שהועברו לכוהנים ביד משה ושאותם הם אמורים להורות לעם, הופכים כאן ל"מדרשות", והתורה שניתנה "בְּיַד מֹשֶׁה" הופכת ל"תלמוד (תורה)" – שני אלה הם מהמאפיינים המהותיים ביותר ל"תרבות" החז"לית. מעבר זה ברור אף יותר בהלכת התוספתא שדנה בעניין זה בדיוק: "שתוי יין פוסל בעבודה וחייב במיתה ...וכשם שאם היה כהן פסול בעבודה וחייב במיתה, כך אם היה חכם או תלמיד חכם אסור ללמד ולהורות" (תוספתא כריתות א:יב). כאן מושווים תלמידי החכמים לכוהנים באופן ישיר, ועבודת בית המקדש מוקבלת לעבודת בית המדרש. באמצעות האיסור המשותף על שתיית יין בעת עבודות הכוהנים והחכמים, אלה גם אלה מוגדרות כעבודת קודש.
ר' יוסי בן ר' יהודה מוסיף סייג לאיסור הגורף על שכרות בעת עבודת הקודש החז"לית: "ר' יוסי בר' יהודה אומר: יכול אף תלמוד? ת"ל
(תלמוד לומר): וּלְהוֹרֹת" (כריתות יג ע"ב). האם ייתכן, שואל ר' יוסי, שגם תלמוד תורה אסור על שתויי יין ושכר? בודאי שלא, שהרי נאמר בפסוק במפורש "וּלְהוֹרֹת", ומכך יש להסיק שרק הוראת הלכה למעשה אסורה לאחר שתיית יין, אבל לימוד שלא נובעת ממנו הלכה פסוקה - מותר. בתוספתא שוב מופיעים הדברים באופן בהיר יותר: "ר' יוסי בר' יהודה אומר –  אם היה חכם מותר ללמד (אבל לא להורות)".
 
והא רב לא מוקים אמורא מיומא טבא לחבריה משום שכרות! –
אף על פי שרב פוסק הלכה כר' יוסי בן ר' יהודה, שבעת שכרות אסור להורות הלכה אך מותר ללמד, נדמה שהוא אינו נוהג כך בעצמו. התלמוד מזכיר כאן את מנהגו של רב שלא לדרוש בציבור מיום טוב (בו נהוג להרבות בשתייה) ועד למחרתו, משום שחשש ללמד בעת שכרות. כיצד תיתכן סתירה כזו בין פסיקה הלכתית של חכם לאחרים ובין מנהגו שלו כלפי עצמו?
התלמוד משיב, שרב שונה מאחרים, כיוון שדרשותיו שלו אינם לימוד לשמו – שמותר, לדעתו, גם לאחר שתיית יין – אלא יש בהן מרכיב של הוראת הלכה למעשה. תשובה זו מעוררת מיד שאלה נוספת, והגיונית למדי – אם כך, שיקפיד רב לדרוש ביום טוב בלא להורות הלכה!
 
כל היכא דיתיב רב לא סגי ליה בלא הוראה –
תשובת התלמוד לכך מעניינת: רב אינו יכול לשבת (מול ציבור? בבית המדרש?) בלא להורות הלכה.
 
אני מבקשת לשים לב להבדל הלשוני המעניין בין תשובת התלמוד כאן ובין השאלות שקדמו לה.
רב מוצג בתחילה כמי שלא מעמיד (מוקים) מתורגמן כדי לדרוש בציבור ביום טוב, ואחר נשאל מדוע שלא יעמיד (וניקם) את המתורגמן וידרוש בלא הוראת הלכה. כדי להסביר את "מוגבלותו" של רב, משתמש התלמוד בפועל שונה: "יושב" (יתיב). נדמה לי ששינוי זה נובע מרצון להדגיש את מצבו הייחודי של רב: יש אנשים שיכולים לעמוד ולדרוש בלא להורות הלכה, אבל רב אפילו לשבת אינו יכול בלא להורות.
רש"י מסביר שהדבר נובע מ"דרישת הקהל": "לא סגי ליה בלא הוראה – שכל העולם רוצים ממנו (התרגום שלי)". כלומר, רב אינו יכול לדבר בציבור מבלי להורות הלכה, בשל רצונם של שומעיו – הם אלה שמבקשים לקבל ממנו הוראה בכל פעם שהוא פותח את פיו.
 
התלמוד מספר על רב שחלק על רבי שילא, מהי "קריאת הגבר": "רב אמר: קרא הגבר; רבי שילא אמר: קרא התרנגול. רב נקלע למקומו של רבי שילא; לא היה מתורגמן לעמוד עליו (לפניו) של רבי שילא, עמד רב עליו והיה מפרש – מהי קריאת הגבר? קרא הגבר" (יומא כ
ע"ב
). רב אינו מכבד את מארחו, וגם כשהוא לוקח לעצמו תפקיד משני של מתורגמן, הוא מראה לרבי שילא ולקהל כולו "מי הגבר" ופוסק כדעתו שלו. דומני שסיפור זה מרמז על הסבר שונה משל רש"י להתנהלותו של רב בעניין הנדון כאן.
הוראת הלכה היא פעולה סמכותית, ויש בה הפגנה של כוח ושליטה – הרב "מצווה" על פרקטיקה כלשהי, המחייבת את שומעיו. בנוסף,
על פסיקה הלכתית ניתן לחלוק רק מתוך ידיעה ברורה והיכרות מעמיקה עם עולם הידע התורני. דרשה ולימוד ברבים אינם בהכרח כאלה – יש בהם מרחב יצירתי גדול יותר של הדוברים ולכן דבריהם אינן נתפשים כציווי, אלא כעצה טובה וכגירוי אינטלקטואלי ורגשי, המעביר את הסמכות לבחור ולהכריע אל "הקהל". כל אחד יכול להביע דעה במהלך לימוד ולהשתתף באופן פעיל במהלך הדרשני. ייתכן שרב חש יותר בנוח על בימת מורה ההוראה, בעל הסמכות והכוח, מאשר על כיסא המלמד והדרשן, ה"פרוץ" יותר לביקורת ולדיאלוג עם מאזיניו.
 
בליל הסדר כולנו מוזמנים ללמוד וללמד. ההגדה, גם במקומות המעטים בהם היא מזכירה הלכות, אינה מורה הלכה אלא דורשת את הכתובים ופורשת רשת של רעיונות ומסרים, שאמורה לאפשר לכל השותפים בחג להעלות באמצעותה את חוכמתם ויצירתיותם שלהם. בליל הסדר, במיוחד לאחר שתיית ארבע כוסות היין, יש לכולנו הזדמנות להימנע מהוראה וציווי ולשקוע בְשמחה בלימוד ובמדרש.
 
שיהיה לכולנו חג שמח!
 
 
 
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים