חפש  



 
אם אשכחך

הדף השבועי: ג-ט אדר תשע"ב  26/2-3/3/2012

 
אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר –  וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה (יהושע טו, 17) (תמורה טז ע"א)
 
הקשר:
הפרק השני של מסכת תמורה במשנה דן בהבדלים בין חוקי התמורה לחוקים אחרים. המשנה השנייה בפרק זה עוסקת ב"חטאת שכיפרו בעליה" – בהמה שהובאה כקורבן חטאת, אולם אבדה ובינתיים התכפרו בעליה בבהמה אחרת. הסוגיות התלמודיות בפרק בכלל, ועל משנה זו בפרט, חוזרות שוב ושוב לנושא המשכיות התורה וכוחם של החכמים לשחזר ולחדש את חלקיה הנשכחים. הקטע שיידון כאן הוא חלק מדיון זה.
 
דיון:
דינה של בהמת חטאת שאבדה מוביל את התלמוד לעסוק בחשש מפני שכחת התורה ואובדנה.
 
אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה –
התלמוד מציג בעיה: 1700 הלכות מסוגים שונים (כאלה שנלמדו בשיטות "קל וחומר", "גזירה שווה" ודקדוקי סופרים) אבדו עם מות משה. את הגורם לשכחה מתאר רב יהודה בשם רב, בפסקה הקודמת בתלמוד: "בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך! אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי – וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל (שמות לג, 11)? מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו" (תמורה טז ע"א). יהושע מואשם בכך שגאוותו על הקירבה התמידית למשה, הובילה לאובדן מאסיבי של הלכות התורה. שכחתו של יהושע, כופה שכחה על העם כולו, שמתרעם ומבקש להורגו. אגב, הפיתרון שמציע אלוהים ליהושע, נדמה כ"ספין" פוליטי אקטואלי למדי: "אמר לו הקדוש ברוך הוא – לומר לך (את כל מה ששכחת) אי אפשר, (ולכן) לך וטורדן במלחמה". המלחמה, טוען אלוהים, תעסיק את העם ותסיט את כעסם ממנהיגם לעבר מטרות "נוחות" יותר.
 
בסיפור על יהושע נזכרות 300 הלכות שנשתכחו ועוד 700 שנתעורר בהן ספק לאחר מות משה, בהמשך הסוגיה נזכרות 3000 הלכות שנשתכחו אז, ובקטע הנדון כאן נאמר כי היו אלה 1700 הלכות. המספרים אינם עקביים, אולם הרעיון זהה: שכחת התורה מעוררת תחושת אובדן וחשש גדול מפני הכוח להמשיכה. דומני, שהתלמוד אינו מנסה לשחזר כאן אירוע היסטורי כלשהו, אלא בוחן מקרוב – ומתוך חרדה – את מצב התורה בימיו: האם גם אנו, החכמים, גאוותנים בתורתנו כיהושע ולכן נידונים לאבדה? האם גם התורה שאנו עוסקים בה עלולה להשתכח?
 
אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו –
ר' אבהו מרגיע: את ההלכות ששכח יהושע "החזיר" עתניאל בן קנז, ולכן גם אם משתכחת התורה, יש דרך להחזירה. כיצד? לא בעזרת היפנוזה המעוררת מחדש זיכרונות רדומים ואף לא באמצעות תפילה ותחנונים לאלוהים, כי אם על-ידי פלפול. הפלפול – ההעמקה היצירתית בסוגיה ובחינתה מכל צדדיה – יכול לתקן את השכחה ולרפא את האובדן.
 
בסוגיה תלמודית קודמת בפרק זה, מוצע פיתרון נוסף. התלמוד מתלבט שם בשאלה, האם מותר לכתוב חידושי הלכה, כיוון שכל מה שאינו נמצא בתורה עצמה, נחשב כ"תורה שבעל-פה" וקיים איסור לכותבו (תמורה יד ע"ב). סיפור המובא שם מציע תשובה לשאלה זו: "רבי יוחנן וריש לקיש מעיינים בספר של אגדה (שהיא תורה שבעל-פה) בשבת, ודורשים כך: עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט, 126). אומרים – מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל" (תמורה יד ע"ב, התרגום שלי). כלומר, כדי למנוע את שכחת התורה מותר אפילו לעקור דבר מן התורה ולעבור על איסור (במקרה זה – איסור כתיבת התורה שבעל-פה). שני החכמים מפלפלים באיסור הכתיבה ומבינים שאינו אמור לגרום לשכחת התורה. הם מפלפלים בפסוק מתהילים ומוצאים שם רמז לשיטתם. אני מבקשת להציע, שהפיתרון של ר' יוחנן וריש לקיש, אינו שונה במהותו מזה של ר' אבהו: לדעת שלושת החכמים הללו, הלימוד המעמיק והיצירתי הוא זה שימנע את אובדן התורה.
 
עתניאל בן קנז, טוען ר' אבהו, החזיר את ההלכות שנשתכחו באמצעות פלפולו. במובן זה, הוא מהווה דוגמא ומופת לחכמים בני זמנו של ר' אבהו ובדורות שאחריו.
 
שנאמר –  וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה (יהושע טו, 17) – 
במקרא מופיע עתניאל בן קנז כמי ששפט את ישראל, הנהיג אותם במלחמה נגד כושן רשעתיים מלך ארם (שופטים ג, 11-7), כבש את העיר קרית ספר ונישא לעכסה, בתו של כלב בן יפונה. מן הכתובים עולה שעתניאל היה לוחם וסביר שהיותו "שופט" קשור במנהיגותו הצבאית ולאו דווקא ביכולותיו התורניות. חז"ל, לעומת זאת, מדגישים את חוכמתו ואת למדנותו ומחברים בינו ובין "יַעְבֵּץ", הנזכר בדה"א ד, 10-9: "הוא עתניאל הוא יעבץ... עתניאל – שענאו אל, יעבץ – שיעץ וריבץ תורה בישראל" (תמורה טז ע"א). תוך קישור בין שם "עלום" וסיפור מוכר, ותוך התעלמות מן הפסוק המציע מדרש שם ליעבץ (דה"א ד, 9), לומדים החכמים שעתניאל למד ולימד תורה. את בקשת יעבץ לכוח צבאי הם מפרשים כתחינה של עתניאל להגדיל תורה ולהאדיר: "וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל (דה"א ד, 10). אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי – בתורה; וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי – בתלמידים; וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי – שלא ישתכח תלמודי מלבי; וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה – שיזדמנו לי רֵעים כמותי; לְבִלְתִּי עָצְבִּי – שלא ישגבני (יתגבר עלי) יצר הרע מלשנות (משהו בתורה)... וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל" (תמורה טז ע"א). תפילתו של יעבץ-עתניאל החז"לי היא תפילתו של תלמיד חכם המבקש ברכה והצלחה בלימודיו. שתי אלה נקשרות לא רק בהגנה מפני השכחה ("שלא ישתכח תלמודי מלבי"), אלא גם בהשתייכות לקהילת לומדים ("שיזדמנו לי רעים כמותי") ובצניעות שתגביל את היצירתיות ("שלא ישגבני יצר הרע מלשנות") האורבת, כנראה, למי שאהבתו לתורה גדולה ומחייבת.
 
הפסוק שמצטט ר' אבהו כסימוכין לכך שפלפולו של עתניאל בן קנז החזיר את עטרת התורה ליושנה, לקוח מתוך סיפור לכידת העיר קרית ספר: "וּלְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה נָתַן חֵלֶק בְּתוֹךְ בְּנֵי יְהוּדָה ...וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל יֹשְׁבֵי דְּבִר וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר. וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה. וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה" (יהושע טו, 16-13, וראו גם בשופטים א, 13-11). את הניצחון הצבאי דורש ר' אבהו כניצחון על שכחת התורה: "קרית ספר" המדרשית היא התורה עצמה, ולכידתה אינה אלא הפלפול המאפשר ללומדיה "להחזיק" בה. באמצעות פלפול דרשני, מוכיח ר' אבהו את תפקידו החשוב של הפלפול (והמדרש) בשימור התורה.
במהלך המשלב צורה ותוכן, מודגשת כאן חשיבותו של הלימוד המעמיק והיצירתי, ככלי נשק במלחמת התורה: הוא המגן מפני השתכחותה, והוא החרב הנאבקת להרחיב את גבולותיה ולאפשר לה חיים.
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים