חפש  



 
אין מתנות חינם
הדף השבועי: ח-יד כסלו תשע"ב  4-10/12/2-11

 
תנו רבנן: הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחים - אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן, ואם עושין כן –  חיללו, ועליהן הכתוב אומר: "שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי" (מלאכי ב, 8), ואומר: "וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ" (במדבר יח, 32) (בכורות כו ע"ב)
 
הקשר:
המשנה הראשונה בפרק הרביעי של מסכת בכורות מציגה מחלוקת חכמים לגבי תחום הזמן בו חייב אדם לטפל בבכור הבהמה, לפני שייתן אותו לכוהן. הברייתא שתדון כאן מופיעה במהלך הדיון התלמודי במשנה זו.
 
דיון:
 
 
הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחים – אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן – 
המשנה אינה מסתפקת בניסיון להגדיר את הזמן בו נדרש בעל הצאן לגדל תחת השגחתו את בכור הבהמה, ומוסיפה לכך גם אזהרה מפורשת: "אמר לו הכוהן בתוך הזמן (בו מחויב בעל הצאן לטפל בבכור) – תנהו לי (את הבכור, כעת), הרי זה לא יתננו לו. ואם בעל מום הוא (הבכור, ולכן ניתן לשחטו לאכילה), ואמר לו (הכוהן) – תנהו לי שאוכלנו, מותר". כלומר, אין לכוהן זכות לקבל את הבכור לרשותו, לפני תום הזמן הקבוע בהלכה, אלא אם כן מותר לאכול מבשרו, כיוון שהוא בעל מום וכבר יצא מכלל "בכור הראוי לקורבן", והכוהן זקוק לבשרו דווקא עכשיו (אם הוא במצוקה כלכלית, למשל).
 
בתלמוד, מנסה רב ששת להבין את הטעם לאיסור המשנאי לתת לכוהן את הבכור לפני תום הזמן: "מפני שנראה ככוהן המסייע בבית הגרנות". רש"י מסביר, שלאחר החורבן וביטול קורבנות הבכורה, השימוש היחיד שיש לכוהן בבכור הוא לשחיטה ולאכילה, וכל עוד הבכור אינו ראוי לכך (כיוון שאין בו מום), נתינתו לכוהן יש בה מראית-עין של "קומבינה" כלכלית: "דומה (בעל הצאן) כמי ששוכרו (את הכוהן, כשומר על הבכור) ומצילו מן הטורח (שבטיפול), ובלבד שיתננו לו ולא לכוהן אחר. ודומה לכוהן שמסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות, כדי שיתנו לו התרומות".
כלומר, לדעת רש"י, רב ששת חושש מכך שנתינת הבכור לכהן תיתפש בעיני הקהילה כשכר על עבודה שעשה הכוהן בעבור בעל הצאן, ובכך תאבד משמעותה כמצווה בפני עצמה.
 
כדי לחזק את דברי רב ששת בעניין הבכורות, מובאת בתלמוד הברייתא הנדונה כאן. ברייתא זו אינה עוסקת בבכורות, אלא במתנות אחרות הניתנות לכוהנים וללויים – תרומות ומעשרות – והיא מגדירה את המרתן בשכר-עבודה כמעשה אסור.
 
אני תוהה, האם בתקופה בה אין לכוהנים וללויים תפקיד מעשי כלשהו בהנהגת העם, ומעמדם מתבטא כמעט רק בטובות ההנאה שלהם – קבלת תרומות, מעשרות, בכורות ומתנות – אין סוג של תיקון חברתי בדרישה שיעבדו תמורת מתנותיהם? מדוע יוצאת הברייתא, ובעקבותיה גם התלמוד כאן, למאבק הגנה על "הסדר הישן" ולמען שימור מעמד הכוהנים כ"מקבלי מתנות"?
 
 ואם עושין כן – חיללו – 
לדעת הברייתא, האיסור על נתינת התרומות והמעשרות כשכר-עבודה נובע מכך שמעשה כזה מחלל את הקדושה הטמונה בהן. המתנות הניתנות לכוהנים וללויים נחשבות כקודש – חלק הרכוש שאסור להשתמש בו לצרכים פרטיים אלא רק לצרכי מצוות אלה. אם משתמש אדם בחלקים אלה מרכושו כשכר עבודה לפועליו – יהיו הם כוהנים, לויים או ישראלים – הרי הוא מוציא אותו מכלל "קודש" והופך אותו לחול.
 
במקבילה לברייתא זו, בתוספתא, מודגש כעסם של החכמים על מעשה זה: "יתר על כן אמרו – תרומתן אינן תרומה ומעשרותן אין מעשרות, ולא עוד אלא שבקשו חכמים לקונסן להיות פירותיהן צריכין להפריש תרומה משלם (משלהם)" (תוספתא דמאי פ"ה ה"כ). כלומר, המעשר והתרומה שניתנו כשכר-עבודה אינם נחשבים כמילוי המצווה ממש, ולכן רצו החכמים להעניש את האשמים ולחייבם בנתינת תרומה נוספת. ומי הם אותם אשמים הראויים לעונש?
 
ההיגיון הפשוט אומר, שלבעל שדה (או בעליו של בכור בהמה) נוח יותר מבחינה כלכלית לתת את מתנות הכוהנים והלויים כשכר – באופן כזה הוא אינו מפסיד, כאשר הוא מפריש מרכושו לכוהנים וללויים, אלא משלם שכר תמורת עבודה הנעשית למענו. מכאן, שבעלי האינטרס לחלל את קודשי התרומה ואלה שאחראים למצב זה הם בעלי השדות.
לא זאת דעת הברייתא.
 
ועליהן הכתוב אומר: "שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי" (מלאכי ב, 8), ואומר: "וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ" (במדבר יח, 32) –
הפסוקים באמצעותם מדגישה הברייתא את אמירתה, מלמדים באופן חד-משמעי, שהנושאים באשמה על חילול קודשי התרומות והמעשרות הם הכוהנים והלויים.
 
בפרק ב' של מלאכי, פונה הנביא אל הכוהנים ומטיח בהם כעסו על סטייתם מדרך הישר, שהתווה להם אהרון: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. ...וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ" (מלאכי ב, 8-6). לדברי הנביא, הכוהנים אשמים לא רק בכישלונם שלהם אלא אף בהכשלת העם כולו: "הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (שם, 8).
הפסוקים האחרונים של פרק יח בספר במדבר מופנים אל הלויים, ומסבירים את המוטל עליהם ביחס למעשרות שיקבלו מישראל: עליהם להפריש תרומה למקדש, מתוך המעשר שקיבלו, ורק לאחר מכן יוכלו לאכול מן הנותר בידם. המעשרות שמקבלים הלויים מוגדרים בתורה כ"שָׂכָר ...חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר יח, 31), והם מוזהרים: "וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ" (שם 32).
 
מהצמדת פסוקים אלה להלכה כאן, עולה באופן ברור, שהברייתא מפנה אצבע מאשימה אל הכוהנים והלויים – הם אלה שנושאים על גבם את האחריות לחילול הקודש ואת השחיתות הדתית והמוסרית הקשורה בכך.
 
נוסח הברייתא המקבילה בתוספתא, מדגיש רעיון זה אפילו יותר. היא מסתיימת בקישור אל הפסוקים המסיימים את פרק ג' בספר מיכה: "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה. לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (שם, 12-11).
הפסוקים מאשימים את ראשי העם בהשחתת העם ובגרימת תוצאות הרות אסון. הברייתא משתמשת בפסוקים אלה כדי להאשים את הכוהנים והלויים בשחיתות (אף-על-פי שבפועל, לכהונה כבר אין תפקיד כלשהו בהנהגה), וכדי להזהיר מפני השפעתם האיומה על גורל העם.
מדוע? אם האינטרס להמיר את התרומות והמעשרות בשכר-עבודה אינו של הכוהנים, ובמובן מה מעשה כזה נכפה עליהם מצד בעלי השדות, הרי שחילול הקודש אינו אשמתם. מדוע, אם כן, בוחרת הברייתא לתקוף דווקא אותם?
 
להבנתי, המתקפה הישירה על הכוהנים, המציגה אותם כרודפי בצע ומחללי קודש, שמשחיתים את העם ומובילים אותו לאסון, משתלבת במגמת התלמוד כאן, להסתייג ממתנות הכהונה. התלמוד מבטא כאן את אי-הנחת שלו ממצוות אלה, באופן עקיף ומתחכם. באמצעות האיסור להמיר את מתנות הכוהנים והלויים בעבודה או שירות כלשהו, מודגש חוסר הצדק החברתי והכלכלי של מצוות אלה בזמן הזה. ייתכן, שלדעת חז"ל, רק בהקצנת הדרישה ההלכתית ניתן יהיה להדגים את האבסורד הקהילתי שבקיום קבוצה, שאין לה צרכים מיוחדים, שאינה מחוסרת אמצעים (כוהנים ולויים יכולים היו בימי חז"ל להחזיק ברשותם אדמה ורכוש), ולמרות זאת היא מתפרנסת מן הציבור.
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים